יצחק בן-צבי, נשיאה השני של מדינת ישראל, ידוע ביחסו המקרב כלפי יהודי ארצות האסלאם ובחשיבות הגדולה שייחס
לחקירת העבר היהודי בארצות אלה. מחקריו בתחום זה היוו חלק חשוב במפעל חייו, ואפשר להצביע על זיקה ברורה שהתקיימה
בינם לבין פעילותו הציבורית והפוליטית בנוגע ליהודים אלה. אך האם מחקריו וכתיבתו של בן-צבי מציגים עמדה ייחודית ביחס לעבר,
להווה ולעתיד של יהודי ארצות האסלאם כחלק מתולדות ישראל? באיזו מידה אימץ בן-צבי גישה עצמאית לחקר העבר היהודי,
ומה היו מקומה והשפעתה של האידיאולוגיה הציונית על מחקריו?