Desired Alternations: Complements of Desideratives in Modern Hebrew and their Formation

הפועל "לרצות" בעברית החדשה יכול להופיע עם אחת משתי פסוקיות משלים: פסוקית מקור נטוי (למשל במשפט: "המארחת רוצה להגיש לביבות") ופסוקית הנפתחת במילית השעבוד ש- ועם פועל בצורת זמן עתיד (למשל במשפט: "המארחת רוצה שהאורחים יתכבדו בלביבות"). "לרצות" משתייך לקבוצה קטנה של פעלים מודליים בעברית החדשה שבשעבוד של פסוקית משלים נוטה מגלה אילוץ דקדוקי ייחודי – אי־דקדוקיות של זהות בין נושא הפסוקית הראשית לנושא הפסוקית המשועבדת (למשל, במשפט "המארחת רוצה שהיא תגיש לביבות לאורחים" לא ייתכן הקריא לפיו היא = המארחת). תופעה דקדוקית זאת, המכונה בספרות הבלשנית obviation או disjoint reference, קיימת במגוון שפות והוצעו לה בספרות המחקר הסברים תאורטיים סינכרוניים. בעבודתי אני מבקשת לשפוך אור על התופעה באמצעות ההיבט הדיאכרוני; מסקירת המשלימים הפסוקיתיים של "לרצות" ומקביליו בלשון המקרא ובלשון חז"ל ושינויים שחלו במבני משלימיו בעברית הקלאסית ומהעברית הקלאסית לעברית החדשה, אני מציעה להסביר את האילוץ הדקדוקי בבחירה המקורית (מבחינה היסטורית) והיסודית (מבחינה סינכרונית סמנטית־תחבירית) של פועלי הבעת רצון והבעת צורך במשלים פסוקיתי בצורת מקור וללא נטיית זמן, ובזיהוי השימוש בפועל "לרצות" בשעבוד פסוקית משלים נוטה, בזמן עתיד בלבד ובפתיחה במילית ש-, בגוון משמעות של ייחול או בקשה.