Metaphor in the Poetry of Mandil Avi Zimra

מנדיל (מרוקו ואלג`יר, המאה הט"ז) הוא דמות מפתח מכמה וכמה בחינות: הוא חי ופעל בצומת זמנים קריטי, דור לאחר הגירוש והישקעותם של גולי ספרד ופורטוגל בצפון אפריקה, כלומר בתקופת המעבר משירת ספרד על מאפייניה בשירת החול ובשירת הקודש לשירה שרוב רובה קודש. הוא תרם תרומה משמעותית להסבת תכנים, ציורי לשון וצורות שיר מן החול אל הקודש, בעיקר בדרך האלגוריה, עוד זאת הוא זכה להערכה רבה בקרב בני דורו והדורות הבאים אחריו. שלושה משוררים כתבו לו שירי שבח והערכה: אברהם גבישון, רבי שמעון לביא ומנחם לונזאנו, האחרון אף הציג אותו בין משוררי השורה הראשונה. התחושה כי עומד לפנינו משורר בעל שיעור קומה ניכרת היטב גם בדברי המעתיקים, מי ברמז ומי במפורש. שירתו נקלטה היטב בקובצי הפיוטים בכתבי היד ובדפוסים בצפון אפריקה והשפיעה לא מעט על השירה העברית בצפון אפריקה הבאה אחריו.

זו שירה, שהשילוב בין מסורת רבת שנים לייחוד, למקוריות ולשליטה מוחלטת בסגולות השירה ובלשון על כל רבדיה, העניקו לה איכות מיוחדת ועומק בעל משמעות. ניתן לאפיין שירה זו בביטוי שטבע מנדיל עצמו (בפיוט המוחרך לחתן `מושיב יחידים`) ` דָּרַךְ לְךָ כּוֹכַב-עוֹז, וְרָכַבְתָּ / עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, חֵן וְנוֹף יוֹפִי` הצירוף `חן ונוף יופי`, פרי עטו של מנדיל, נראה לנו מתאים לשקף משהו מתחושת היופי שחש הקורא בשירי מנדיל. היכולת להעמיד צירופי לשון קולעים, מעין אלה, במארג השיר מציגים את אחת התכונות הבונות שירה של חן ויופי. כישרון התיאור ויכולת העיצוב של מנדיל בונים רקמת מילים עזת ביטוי, צירופי לשון וציורי לשון מפתיעים ומקוריים ולא מעט דימויים ומטפורות חדשניים ורעננים. על אלה מבקשת ההרצאה לעמוד.