From “Father Tongue” to “Mother Tongue” in Hebrew Women’s Poetry

"הטקסטים היהודיים הקאנוניים, החל מן התנ"ך והתלמוד, וכלה בספרות המוסר והשו"ת, נוצרו, כמו בכל החברות הפטריארכליות, על ידי גברים [...] האיפיון ה"גברי" של הספרות היהודית הועבר, כמעט בשלמותו, לספרות ההשכלה העברית, ומשם אף לדור ביאליק" (כהן, 1996: 71). יוצא אפוא שבמשך מאות שנים הייתה לשונו של הקאנון העברי לשון גברית בלבד, "לשון האב"; השפה הנושאת בתוכה את מטען התרבות הלאומית הקאנונית, מורשת הדורות הקודמים.

ומה תעשינה נשים עבריות הרוצות לבטא עצמן באופן אותנטי ולהשמיע קולן בשירה ובפרוזה? אלישיה אוסטריקר (1986) מצביעה על טקטיקה מרכזית בעזרתה מפלסות נשים כותבות את דרכן אל תוך השיח התרבותי הגברי: "גניבת הלשון". גניבה זו משמעה יצירת טקסטים חדשים, מתוך התחברות אל הטקסטים הקאנוניים הגבריים באמצעות גישה מתקנת או מתנגדת, ומזווית הראייה הנשית. טובה כהן (1996) מכנה זאת ניכוס; אימוץ "לשון האב" תוך כדי שינויה והתאמתה לאופן ההבעה הייחודי של היוצרת.

זה מכבר הצביע המחקר הפמיניסטי על הלשון כשדה המאבק העיקרי להנכחתן של נשים יוצרות בספרות (כהן, 1996; שחם, 2001, Ostriker, 1986). מאבק זה משותף אומנם לסופרות ולמשוררות אך ניכר כי בשירה הוא חריף יותר. זאת משום שבמרחבי התרבות המערבית היתה לשון השירה בעיקר לשונם הנשגבת, הגבוהה, של המשכילים הגברים, והגישה אליה היתה חסומה בפני נשים. הדומיננטיות הגברית בזירה השירית היא ככל הנראה ההסבר לטענתה של אוסטריקר (1986) כי התופעה של "גנבת הלשון" נפוצה בקרב משוררות יותר מאשר בקרב סופרות.

בשל האמור לעיל אתמקד בהרצאה זו בשירה. בכוונתי להציג את השימוש שעושות משוררות עבריות, מרחל מורפורגו ילידת המאה השמונה-עשרה ועד משוררות בנות זמננו, ב"לשון האב". אראה כיצד הן "גונבות" "מנכסות", קוראות וכותבות מחדש את הטקסטים הקאנוניים הגבריים של התרבות העברית, מהתנ"ך ועד שירתו של ביאליק. להלן אבקש לטעון כי השימוש של משוררות עבריות ב"לשון האב", האופן בו הן מפרקות ומרכיבות אותה מחדש, יוצר קול נשי אותנטי. כך, מתוך "לשון האב" הגברית, הקאנונית, בוראות המשוררות לשון חדשה וחתרנית, "לשון האם".