Sephardic Zionist Rabbis: Between East and West in the Land of Israel and the Mediterranean during the Pre-state Days

החוקרים שחקרו עד כה את דפוסי ההשתלבות של יהודי ארצות האסלאם ואת הזהויות האתניות הייחודיות שגיבשו לאחר הגירתם, ראו בתהליכים הללו תהליכים מקומיים, אשר מתעצבים בישראל ובכל מקום אחר בהם הם חיים במנותק זה מזה. במיוחד בלט העדר העיסוק בקבוצות העילית התורניות בארץ ישראל ובפזורה הים תיכונית ובתפקידן בנרטיב ההיסטורי המתגבש.

בעשור האחרון הולכת וגוברת בקרב היסטוריונים המודעות לשאלות מרחביות השוברות את המבנה הכפוף להיגיון היסטורי גרידה. גישות שאינן רואות בממד הזמן את זירת ההתרחשות הבלעדית של תהליכים ואירועים. לכך נוסף מחקר היסטורי העושה שימוש במונחים ובתיאוריות מתחום עולם הרשתות והמרחב. גישות אלו הביאו גם לצמיחתן של גישות המשך. גישות אלו החלו להראות תובנת חדשות לגבי תולדות יהודי ארצות האסלאם.

הרבנים, על אף שמוצאם ומרכז חייהם היה בישראל, הם היו חלק מרשת, חלק מקהילה מרחבית חוצת גבולות של למדנות ואליטה כלכלית. הרבנים עברו בין קהילות ובין מזרח ומערב והיו לצמתים בין מזרח למערב. חלחול תרבויות, אספנות ספרים וגם חידושים ומודרנה. הם גם פיתחו קשרים עם אישים וקהלים שונים בישראל ובתפוצות, ולקשרים המסורתיים עם עולם הרבנות נוספו קשרים עם הארגונים היהודיים הלאומיים הבינלאומיים, ובהם התנועה הציונית. הרבנים בישראל היו שותפים לתהליכים דינמיים של הנהגה ופסיקה במרחב בספרדי הבלקני והים תיכוני, ולעיתים גם ברחבי העולם. רבנים אלו, שלכאורה נקודת הכובד של חייהם הייתה בישראל, היוו גורם חשוב בניווט בין אפשרויות של מודרניזם ובעיצוב מודלים לשילוב בין ציונות, דת ומודרניזם.

אדגים זאת בפרוסופוגרפיה של רבנים ציונים ובהם הרב אברהם אביכזיר ( 1944-1866), הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (1953-1880), הרב יעקב משה טולדנו (1880-1960).