ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל הם בשיפוטם הייחודי של בתי-הדין הרבניים, ונידונים בהתאם לדין הדתי. לפי הדין היהודי, התרת קשר הנישואין נעשית על-ידי בני-הזוג עצמם ולא על-ידי בית-הדין. סרבנות גט מתקיימת כאשר אחד מבני-הזוג מסרב לתת או לקבל גט לבקשת בן-הזוג השני. כתוצאה מכך, נכפה על מסורב הגט להישאר נשוי בניגוד לרצונו. סרבנות גט היא תופעה שנכתב עליה רבות בספרות המשפטית, ובעיקר, נידונו הצעות לכלים אזרחיים והלכתיים להתמודדות עם הבעיה. אולם, עד כה, לא נערך מחקר מקיף אשר עוסק בעניין הטלת האחריות הפלילית בגין סרבנות גט.
בשנים האחרונות, חלו בישראל התפתחויות בעניין הסדרת האיסור על סרבנות גט במסגרת הדין הפלילי. בנובמבר 2016, הוציא פרקליט המדינה הנחייה לגבי מדיניות העמדה לדין וענישה של סרבני גט. בהתאם להנחיה זו, במקרים בהם ניתנה על-ידי בית-הדין הרבני החלטה לכפיית גט, יש לשקול פתיחת חקירה והעמדה לדין בגין העבירה של הפרת הוראה חוקית, אשר מעוגנת בסעיף 287 לחוק העונשין. מאז שהוצאה הנחיית פרקליט המדינה, נפתחו הליכים פליליים נגד מספר סרבני גט. באחד מהמקרים, הוגש כתב אישום נגד סרבן הגט והוא הורשע בגין עבירה של הפרת הוראה חוקית.
היתרון המרכזי לשימוש בעבירה של הפרת הוראה חוקית במקרים של סרבנות גט, בהתאם למצב כיום, הוא שככל הנראה בתי-הדין הרבניים לא ייראו בפתיחת ההליך הפלילי כגורם ההופך את הגט למעושה, שאינו תקף בהתאם להלכה. ואולם, ניתן להעלות ביקורות שונות בנוגע לשימוש בעבירה הנוכחית של הפרת הוראה חוקית. כך למשל, השימוש בעבירה זו אינו נותן מענה לאוכלוסייה רחבה שנפגעת מתופעת העגינות: מסורבות גט שלא ניתנה בעניינן החלטה לכפיית גט. כמו כן, כיום עבירה זו כמעט ואינה נאכפת, ולכן קיימת סכנה לזילות החוק ולהפיכתו לאות מתה. זאת ועוד, אטען כי השימוש הנוכחי בעבירה של הפרת הוראה חוקית אינו משיג באופן מיטבי את מטרות ההפללה והענישה של גמול, הרתעה אישית והרתעת הרבים.
במסגרת ההרצאה, אציג את הצעתי במטרה לנסות ולפתור חלק מהקשיים שהועלו לעיל. לגישתי, כדי להשיג את מטרות ההפללה והענישה ועל-מנת לתת מענה ליותר נשים עגונות, יש להרחיב את גבולות העבירה. אני סבורה כי ראוי להגדיל את טווח ההחלטות של בתי-הדין הרבניים שהפרתן נכנסת לגדר הסעיף, כך שיכלול גם החלטות בדרגות נמוכות יותר של בתי-הדין: חיוב, מצווה והמלצה.