Emotions as Political Practice: The Rage of Berl Katzenelson and the Shame of the Actors of “The Workers Theatre of Eretz Yisrael” in the Mill Show Scandal (1935)

לא ניתן לדמיין "שערוריות תיאטרון גדולות", כאלה הגולשות מחוץ לאולם התיאטרון ומעוררת שיח ציבורי ער, ללא רגשות קשים (schoenmakers, 2020). שערוריות ליוו את התיאטרון המקומי מאז העימות של ברל כצנלסון עם שחקני "אהל" שהתעורר בעקבות ההצגה "ריחיים" על פי מחזה של הסופר הבונדיסט דוד ברגלסון בתרגומו ועיבודו של אברהם שלונסקי ובבימוי משה הלוי (1935). המחזה מגולל ניצול ועושק בסביבה יהודית בורגנית המקיימת אורח חיים מסורתי-דתי. ברקע שביתה הפורצת בטחנת הקמח של יהודי אמיד. חברי ועד השביתה טוענים לשותפות בטחנה וברווחיה. את הדיכוי המעמדי מייצגים החירש, שעובד בטחנה עשרים שנה ובתו הצעירה, משרתת בבית בעל התחנה, שבנו מנצל אותה מינית. בתמונה האחרונה בזמן תפילה בעל התחנה מנהל משא ומתן עם סוחרים על גובה מחירו של הקמח הספוג בדם של החירש שהפיל עצמו על אבני הריחיים מחמת הצער על גורלה של בתו. הרצאה זו מבקשת לזרות אור על מערכת היחסים בין ברל כצנלסון ל"אהל – תיאטרון פועלי ארץ ישראל", ובעיקר על המעורבות של רגשות ותפעולם. באופן ממוקד אבקש לבחון את הדרכים שבהן בעלי הכוח הסימבולי והחומרי משתמשים בזעם מתוקף מעמדם ומעוררים אצל התלויים בהם והמוחלשים את רגש הבושה. ספרות מחקר ענפה מתארת כיצד סדרים חברתיים עושים שימוש ברגש הבושה בתור אמצעי מכריע לכינון ולתחזוק של פיקוח חברתי .(Shott, 1979) בושה מהווה מנגנון פיקוח כיוון שהיא רגש המחייב תהליך רפלקטיבי. יתר על כן, הוא מחייב הפנמה של המבט החברתי והבנה כי קטגוריה מסוימת אינה ראויה. אטען כי הקיצוניות הרגשית ביחס של כצנלסון לשחקני "אהל" הנעה בין התלהבות לזעם מלמדת אותנו פרק על הבניה של תיאטרון כקהילה מקצועית, תנאי עבודה וטיב היחסים עם הממסד הפוליטי. בהרצאה אנתח את הסקנדל תוך דגש על ההיבטים הרגשיים ואבחן כיצד רגשות הם למעשה פרקטיקה פוליטית של שליטה. כמו כן, אציע מתודולוגיה היסטוריוגרפית אשר מכוונת למסמכים המתארים סיטואציות מאחורי הקלעים של היומיום של התיאטרון ומשחזרת מיני-אירועים המתייחסים למניפולציות ולתרבות הרגשית של התיאטרון העברי בשנים המעצבות שלו.