סגנונו המיוחד של עגנון עבר תהליך ארוך של התגבשות וזיקוק עד שקנה את צורתו הסופית והידועה. מלכתחילה הייתה כתיבתו דומה הרבה יותר לכתיבתם של סופרים אחרים. השינויים שחלו בכתיבתו נובעים גם מטעם אמנותי מסוים שגיבש לעצמו, אבל חלק גדול מן השינויים נובע מחשיפתו לעברית הארץ־ישראלית ההולכת ומתגבשת ורצונו המתגבר להתרחק ממנה וללטש את סגנונו ברוח לשון ספרי יראים או ספרות חז"ל. רצון זה ניכר הן בכתיבתו הכללית הן באמירות מפורשות שהביע לא אחת. בהרצאה זו אני מתכוון לטעון שרתיעתו מן העברית החדשה קשור לייחס מסויג שהלך והתגבר בקרבו כלפי מפעל התחייה בכללו, בעיקר משום ההתרחקות הגוברת מן המקורות. גם בתחום הלשון הוא צפה בדאגה איך העברית החדשה הולכת וניתקת מן המקורות הקלסיים ונטל על עצמו שליחות להשיב את המקורות אל תוך התרבות העברית.