Moses Mendelssohn’s Approach to the New Bible Scholarship

תקופת הנאורות האירופאית, ובאופן ספציפי- המחצית הראשונה של המאה השמונה-עשרה, היתה תקופה מרגשת מאוד למי שהתעניין בתחום לימודי המקרא. אמנם המקרא- בין אם מפריזמה יהודית ובין אם מפריזמה נוצרית, עניין מלומדים, פילוסופים וחוקרים לכל אורך ההיסטוריה, אך מעמדו, כמו גם הנחות העבודה והמתודות, השתנו בין התקופות השונות והמרחבים הגיאוגרפיים השונים. במחצית הראשונה של המאה השמונה-עשרה החל להתבסס מעמדו של המקרא כמושא מחקר העומד בפני עצמו, אותו ניתן ואף צריך לבחון בכלים מדעיים-מחקריים. אסכולה זו התפתחה בעיקר במוסדות הלימוד הקלוויניסטים והלותראנים, ולימים תקרא "אסכולת חקר המקרא".

במידה רבה, השיח הביקורתי היה סגור בפני היהודים. למרות זאת, מסקנות המחקר הביקורתי של המקרא לא נעלמו מעינייה של ההשכלה היהודית, למרות שודאי לא היו אלה רווחות ונפוצות בקרב הציבור הרחב. מי שודאי הכיר את מסקנותיה של הביקורת החדשה, הוא לא אחר מאשר הפילוסוף והפרשן היהודי משה מנדלסון (1729-1786). ביאור התורה ותרגומה לגרמנית ב"ספר נתיבות השלום" אותו חיבר וערך מנדלסון (1780-1783), הם אולי הדוגמא המובהקת והמרשימה ביותר למפעל המקראי היהודי בתקופה זו, ויש הרואים בו את "יריית הפתיחה" של העיסוק היהודי המחודש במקרא. מנדלסון שילב בביאורו הן אלמנטים השאובים ממסורת ישראל ומן הפרשנות הקלאסית והן אלמנטיים המעידים על רוח זמנו ועל שיטתו באסתטיקה, אתיקה, לשון ובהכרה. בהקדמתו לספר זה, לה הוא נתן את הכותרת "אור לנתיבה", מנסה מנדלסון להצדיק את הצורך בתרגום ובפירוש יהודי חדש לתורה. תוך כך, הוא שופך אור על מקורות הפרשנות שלו, על המתודות בהן השתמש ועל כללים מטה-פרשניים שלאורם צעד. באותה הקדמה, מזכיר מנדלסון טיעונים ביקורתיים לצד פרשני מקרא יהודיים מסורתיים.

על האף האמור לעיל, מעולם לא נעשה ניסיון מחקרי לאפיין בצורה שיטתית את גישתו של מנדלסון למתודות ולמסקנות של חקר המקרא. בהרצאה זו אבקש לעשות זאת על-ידי השוואה בין הצהרותיו הפרשניות ב"אור לנתיבה" לבין פרשנויות ותרגומים קונקרטיים לפסוקי מפתח בתורה. אבקש להראות כיצד כאשר מנדלסון מתיחס לטיעונים ביקורתיים, הוא עושה זאת על-מנת לחזק את תפיסתו המסורתית. במובן זה, הולמות הצהרותיו ב"אור לנתיבה" את דרכו הפרשנית.