Manifestations of a Sin

הסיטואציה האנושית הבראשיתית- מקראית הסימביוטית בגן העדן מופרת באחת מתוך מפגש משולש בין הנחש, האשה והאדם. החטא מבטא תשוקה אשר מתמרדת כנגד הגבול והאיסור המזוהים עם שם האב-אל, ומסומן בפשט המקרא בחוסר היכולת לשאת את חוויית הפגם והחלקיות.

ספר הזוהר[1] מזהה את יעקב המקראי בדמותו של אדם הראשון, ועל כן כמתקן חטאו. גלגולו של החטא מִתּקן על פי מקורות זוהריים שונים[2] אצל יעקב-ישראל, מתוך מאבק הבכורה הפאלי עם אחיו עשו. חרף התגברותו ממשיך יעקב לשאת בגופו-צליעתו את זכר חקיקת הפגם, אשר מתבטא גם באיסור האכילה מגיד הנשה[3], כפי שהדגישו ישראלי (2007) ואברמס (Abrams, 2010).

ההעברה הבינדורית של הפגם כאינהרנטי לאדם, זו אשר מסומנת גם בברית המילה (Wolfson, 1995, 2007), אשר בה ביטוי של ויתור זכרי על האומניפוטנטיות, דווקא היא המאפשרת באופן מעט פרדוקסלי את ההתמודדות עם היצר. יעקב על פי קרא- איוונוב (2010) מתייחד משאר האבות בכך ש"ויתר על משהו", הויתור הוא אשר מאפשר את ההתגברות.

מוטיבים אלו העסיקו רבות גם את אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, אשר זהה את החטא הבראשיתי בגן העדן עם תסביך היסוד של כל הנוירוזות האנושיות, הוא תסביך אדיפוס ({1913} 2013); 1939(. גם בבסיסו של התסביך האדיפלי שורטט המתח בין התשוקה לעונג לבין היכולת לשאת תסכול המזוהה עם "עקרון המציאות", כביטוי לשבר הנרקיסיסטי הבסיסי האימננטי הרודף את האדם על היותו בר חלוף, נתון תמיד בסד ההיררכיוּת מחד, והתלות בחוץ ובאחר מאידך.

הנחת היסוד הפסיכואנליטית הפרוידיאנית, מציבה את היכולת לשאת תסכול בבסיס המשימה ההתפתחותית האנושית, יכולת אשר נבנית מתוך "חרדת הסירוס" (פרויד, 1924) ונובעת מן המפגש עם הערכאה האוסרת. אלא שיש הגורסים כי המהלך הפסיכואנליטי המסורתי של "קבלת העול" כפי ששורטט, מביא למעשה ל"הכחשת תלות" ול"שנאת מציאות" על מגבלותיה וחלקיותה (בנג`מין, 2005).

בהרצאה אציג באמצעות קריאה אינטרדיסציפלינרית, קווי מתאר בסיסיים של תסביכי יסוד אנושיים. אבקש להציע את תרומתה של ההתרה האדיפלית כפי שזו משתקפת בספר הזוהר, לתפיסה המקובלת במסורת הפסיכואנליטית, דרך רעיון "גלגולו של החטא" או הפגם.

[1] ח"א, לה, ע"ב.
[2] ח"א, קמו, ע"א; ח"ב, קי, ע"ב- קיא, ע"א.
[3] ח"א, קעא, ע"א-ע"ב.