"דבר אינו פחות ברור כיום מאשר המילה `ארכיב` ", כך טען הפילוסוף הצרפתי ז`אק דרידה, אשר חיבורו על אודות הארכיון (1994) היה אחראי במידה רבה למפנה הארכיבי שחל במדעי הרוח באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת. מפנה זה הוביל לבחינה מחדש של מושג הארכיון, על נגזרותיו השונות, ובעקבות זאת להעלאת שאלות בדבר אופן הבנייתם של זכרונות היסטוריים. בעידן הנוכחי, בו השפעת הטכנולוגיה הדיגטילית שמתווכת זכרונות אלה ניכרת יותר מתמיד, שאלת הקשר לעבר והנכחתו מקבלת משנה תוקף לאור המעבר של הארכיון מקיומו כמוסד רשמי בעל מנדט מוגדר לכזה המתאפשר לכל מי שטכנולוגיית הרישום והשימור הדיגיטלי מצויה בידו. כך, גם שאלת הבניית הזיכרון ביחס למדיה שמייצרת אותו עומדת בבסיס הבנת הארכיון העכשווי. בהתאמה, המגמה בקרב חוקרי קולנוע הדנים במושג הארכיון הורחבה לכדי הבנת הארכיון וה`אפקט` שהוא יוצר בזמן הצפייה (ג`יימי ברון), כמו גם הפוטנציאל החתרני המתקיים ב`פרקטיקות של קולנוע ארכיבי` (קתרין ראסל) הבא לידי ביטוי בגישה דיאלקטית לנרטיבים היסטוריים והבנת המנגנונים העומדים בבסיסם.
בהרצאה זו, אבקש לדון באופן שבו ניתן להנגיש נרטיבים היסטוריים דרך דיון בפעולה הארכיבית של הקולנוע ובתוך כך באופן שבו הקולנוע מבנה את האירוע ההיסטורי באמצעות פרימה וחיבור מחדש של היסטוריוגרפיות קולנועיות. במסגרת זו אציג את הסרט `פניקס` (כריסטיאן פצולד, 2014) וכיצד הוא מחבר בין היסטוריוגרפיות קולנועיות הנוגעות לייצוג השואה בקולנוע ולקולנוע הגרמני בפרט, וקושר ייצוגים אלה להבנייה של זהות יהודית והאפשרות לבחור בזהות זו בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה.`פניקס` הינו סרט נדיר בנוף הקולנוע הגרמני העכשווי לאור האופן שבו הוא ניגש לנושא ההיסטורי המהווה רקע לעלילתו. כיצירה המצטטת ממקורות קולנועיים רבים, הוליוודיים וגרמניים, אבקש להציג את עבודת הארכוב שהסרט מבצע דרך האופן שבו הוא קושר בין הציטוטים השונים, ואת מקומן של המסורות הקולנועיות שמהן הוא שואב בכתיבת ההיסטוריה של הקולנוע. אטען כי הסרט מגלם את האפשרות של חיבור בין היסטוריוגרפיות קולנועיות אשר לא נדונו זו בהקשרה של זו, תוך התמקדות בנוכחות האנכרוניסטית של הדמות הראשית המשמשת כגשר בין ההיסטוריוגרפיות הללו, במיוחד בכל הקשור לסוגיית זהותה כאישה יהודייה בגרמניה שלאחר המלחמה.