ספר ירמיה מכיל לא מעט יחידות נבואיות המביעות את מצוקתו של העם בתקופת החורבן ובזו שלאחריו. מצוקה זו באה לעתים בד בבד עם הסבר והצדקה לסבלות העם. בשני פרקים בהם תעסוק הרצאה זו ניתן להדגים זאת. בפרק י זועקת ירושלים השכולה: "אוי לי על שברי נחלה מכתי... בני יצאני ואינם אין נטה עוד אהלי ומקים יריעותי" (20-19), אך יחד עם זאת: "כי נבערו הרעים ואת ה` לא דרשו על כן לא השכילו וכל מרעיתם נפוצה" (21). כך גם בפרק ל: "מה תזעק על שברך אנוש מכאבך" (15), לצד: "על רב עונך עצמו חטאתיך עשיתי אלה לך" (שם). בכך מתבטא מעין שיח בין האל לעמו (או לנביא, מייצג העם בהקשר זה) שנועד להצדיק את פעולתו של האל ובכך לתת הסבר תיאולוגי למצוקת העם. אלא, שלבד משיח פנימי זה שניתן לזהות בכל אחד מן הפרקים, ישנם זעקה ומענה אף בין שני הפרקים. בהתייחס לפרק ל, כבר עמדו חוקרים על כך שישנן בפרק רמיזות לאמירות מוקדמות יותר בספר (למשל בפרקים ד, ה, ח, יד וגם בפרק י).
בהרצאה זו אבקש לטעון כי חרף הביטויים המשותפים בין פרק ל למקומות שונים בספר, הטקסט שבפרק ל פסוקים 17-10 מתכתב יותר מכל עם הטענות המושמעות בפרק י פסוקים 25-19. חוקרים אומנם הבחינו בדמיון לפרק י, בתוכן ובאוצר המילים, אך רובם הפנו לביטויים ופסוקים בודדים, ללא מתן משמעות לדמיון זה. מעט מהם הצביעו על פסוק מסוים בפרק ל ואמרו כי יש בו מענה לפסוק אחר בפרק י. למשל, קאון, סקליס וסמותרס מעירים שפרק ל פסוק 11 ("ויסרתיך למשפט") הוא המענה וההגשמה של פרק י 24 ("יסרני ה` אך במשפט"). בהרצאה זו, אראה כי הדיאלוג בין שני המקומות הללו רחב מן הפסוקים שהוזכרו לעיל, ועמוק יותר במסר שלו. המענה של ה` לעמו כלול בכל היחידה שבפרק ל פסוקים 17-10, ומתייחס לפסוקים 25-19 בפרק י במלואם. הדבר ניכר הן בתוכן והן במטבעות הלשון הנקוטים בשני הטקסטים.