Almsgiving and Poverty in the New Testament and the “Kingdom of Heaven”
במחקר מקובלת התפיסה כי ישו והנוצרים הראשונים גילו דאגה רבה לעניים. על יסוד הנחה זו היינו מצפים שמתן צדקה או נדבה לעני יתפסו מקום מרכזי בברית החדשה. אולם מסורות המתייחסות לצדקה ולמתן נדבה לעני בברית החדשה הן מעטות מאוד. בהרצאתי אנסה להוכיח כי מיעוט האזכורים מבטא את חשיבותה המשנית של הצדקה בתיאולוגיה הנוצרית הקדומה. הפתרון לעוני והדאגה לעניים בברית החדשה אינם עלי אדמות אלא במלכות השמים האסכטולוגית, שמזוהה עם כריסטוס ואליה ייכנסו כל אלה המאמינים בו.
בהרצאה אנתח את המסורות שבהן ישו קורא להתפרק מנכסים ארציים ולתת את תמורתם לצדקה כדי להשיג אוצר בשמיים. (מרקוס י: 17 – 25; לוקס יב: 33 – 34). לעומת העמדה הרווחת, אני טוענת כי האוצר בשמיים הוא לא הגמול למתן צדקה אלא למכירת הנכסים ויש להבינו על רקע אידיאל העוני, שלילת הקניינים הארציים וטיפוח הרעיון של "מלכות השמיים" שתפסו מקום מרכזי בתיאולוגיה הנוצרית כבר מראשיתה. אשווה בין מסורות אלה לבין מסורות תלמודיות שמספרות על התפרקות מרכוש וחלוקתו כצדקה (רבי ישבב ומונבז המלך בירושלמי פאה טו ע"ב) ואעמוד על הדומה והשונה ביניהן בתפיסת העוני, העזרה לעני עלי אדמות והיחס לקניינים ארציים. אבחן את הדימוי של "אוצר בשמיים" המסמל את "מלכות השמיים" ומביא לביטוי את המשמעות האסכטולוגית שנתנה הנצרות לצדקה ולעוני ולבסוף, אתייחס למקום היחיד בברית החדשה שבו מופיעה הצדקה כמעשה בפני עצמו (מתי 6: 1 – 4) ואראה שגם בו הצדקה מוצגת כשולית לגמול שיינתן לנותן בסתר והיא משולבת במסגרת פולמוסית מובהקת.
המקום המשני של הצדקה מעלה את השאלה האם ניתן ללמוד ממנו על המקום השולי שתפסו העניים בעדה הנוצרית הקדומה?