“And It Would Seem Beneficial to Inform Them of Jewish History and Wisdom”: Usable Past in the Ottoman Haskalah

במחצית השנייה של המאה ה-19 פעלו באימפריה העות`מאנית כמאה משכילים, ואחדים מהם ביקשו להנחיל לקהלם `הכרת עבר` יהודית. מה היו רכיביה העיקריים של `הכרת עבר` זו? כיצד היא שימשה את משכילי האימפריה כ`עבר שימושי`, שהונגש לקהלים רחבים יחסית?

בחיבוריהם הפופולריים בלאדינו ובעברית שרטטו המשכילים העות`מאנים שני צירים היסטוריים מרכזיים. ראשית, הציר היהודי הכללי, שהדגיש את תקופת המקרא ואת ימי התנאים והאמוראים, שעל תוצרתם – המקרא, המשנה והתלמוד (הלכה ואגדה גם יחד) – נשענה מאז התרבות היהודית; תקופות אחרות, למשל ימי הביניים, נדונו במידה פחותה. שנית, הציר היהודי העות`מאני, שראשיתו במאה שקדמה לגירוש ספרד, המשכו בקליטת המגורשים בידי אימפריה מיטיבה, ושיאו ב`תור זהב עות`מאני` שהופרע בתקופת השבתאות – תקופה שהיחס אליה היה אמביוולנטי. את עצמם ראו המשכילים כמנגישי אתוס הנאורות והקִדמה ליהדות העות`מאנית, אך גם כמשמרי גחלת היהדות המסורתית.

כמקרה בוחן לניתוח הנחלת `הכרת עבר` זו כ`עבר שימושי`, אנתח את ההרצאות שנשא אברהם דאנון באגודת `דורשי ההשכלה`, שפעלה באדירנה בשנים 1879–1889. ההרצאות נישאו בכל שבת במשך כעשור, בפני קהל של מאות מאזינים. מחקר זה מאיר את הממשק בין פעילות אינטלקטואלית לתרבות פנאי בקרב חוגים שונים בבורגנות היהודית העות`מאנית, ומשרטט את עיצוב ההגדרה העצמית בקרב המשכילים וקהלם בעידן החמידיאני: יהודים, עות`מאנים, שומרי מצוות ונאורים גם יחד.