Ancient Jewish Amulets as Therapeutic Tools: The Magical Power of the Written Word

האם ניתן להתייחס אל קמיע כאל כלי טיפולי, ואם כן - מה הופך קמיע לכלי טיפולי יעיל? שאלות אלו תעמודנה במרכז הרצאתי, שתתמקד בקמיעות יהודיים משלהי העת העתיקה, הכתובים בארמית ובעברית.

משחר ההיסטוריה ענדו בני האדם קמיעות, מתוך ההנחה שלאובייקטים מסויימים יש את הכוח לרפא, להגן ולעזור לאלו הנושאים אותם על גופם. במונחים פסיכולוגיים – הלקוחים ממשנתם של דונלד ויניקוט ושל ווילפרד ביון – ניתן לדבר על קמיע כעל כלי טיפולי, שכן מדובר בחפץ המשפיע לטובה על עולמו הרגשי והפיזיולוגי של האוחז בו, ומעניק לו תחושת בטחון מסויימת במצבי מצוקה וחרדה. אולם בקמיעות כתובים לא החומר ממנו עשוי הקמיע הוא העיקר, כי אם הטקסט שכתוב עליו. ובקמיעות היהודיים העתיקים, הכוח של הקמיע נובע מהמילים הכתובות בו, כולל שמותיו של האל, פסוקי מקרא, שמות של מלאכים, נוסחאות תפילה, בקשה, והשבעה, אזכור של תקדימים מקראיים, סימנים מאגיים, וכו׳, שעצם קיבועם בלוחית מתכת הופך את הקמיע לאובייקט המספק הגנה קבועה. כלומר, האקט הפיזי של נשיאת המילים הכתובות בקמיע על גופו של הלקוח מאפשר לקמיע לתפקד כ״תפילה מתמשכת״ או ״השבעה מתמשכת״ ויוצר אצל הלקוח תחושה של הגנה וביטחון. בהרצאתי אבקש לבסס טענה זו על ידי ניתוח של קמיעות ספציפיים הכתובים בארמית ובעברית, שמהם ניתן ללמוד הן על פחדיהם של הלקוחות עבורם הוכנו, והן על הדרכים בהן גייסו כותבי הקמיעות משאבים תרבותיים יהודיים כדי לנסות ולהקל על הפחדים הללו. לאור זאת, אבקש לטעון כי ניתן לראות בקמיעות אלו כלים טיפוליים, שאינם כה שונים מהכלים הטיפוליים בהם משתמשים פסיכולוגים בימינו בבואם להתמודד על חרדותיהם ומצוקותיהם הנפשיות של המטופלים המבקשים את עזרתם.