The Verb with Object Suffixes in the First Vocalized Mishnah Editions

בתחום תצורת הפועל החבור כינוי מושא בלשון חז"ל חלו כמה שינויים ביחס ללשון המקרא, הן שינויים במבנהו של הפועל הבא בכינוי והן שינויים הנוגעים לכינוי החבור עצמו. עניינה של הרצאה זו הוא בקטגוריות הפועל שבהן נבדלת לשון המשנה שבדפוסים קושטא ת"ד ואמסטרדם ת"ו מלשון המשנה שבכתבי היד הטובים.

אחת הקטגוריות המרכזיות לענייננו היא הפעלים ממין נקבה עם כינוי לנסתר. כידוע, לשון המקרא מבחינה בין הכינוי בעבר לכינוי בבינוני. בעבר מופיע שורוק, הן בכינוי הקצר: גְּמָלַתּוּ (שמואל א, א 24), הן בכינוי המלא: גְּמָלַתְהוּ (משלי לא 12), ובבינוני מופיע חולם: יוֹעַצְתּוֹ (דה"י ב כב 3). ואולם אין זה המצב בלשון חז"ל. כתבי היד של המשנה ודפוסי המשנה הראשונים חלוקים בניקודו של כינוי רווח זה. בכתבי היד הטובים הכינוי הוא `־ַתּוּ`, בין אם הוא דבוק לפועל בעבר כגון גְּנָבַתּוּ, שִׁיבְּרַתּוּ, ובין אם הוא דבוק לפועל בהווה כגון פּוֹשְׁטַתּוּ, מְשַׁמְּרַתּוּ. לעומת זאת בדפוסים הכינוי הוא `־ָתוֹ` בין אם הוא דבוק לפועל בעבר, גְּנָבָתוֹ, שִׁיבְּרָתוֹ, ובין אם הוא דבוק לפועל בהווה, פּוֹשְׁטָתוֹ, מְשַׁמְּרָתוֹ. יושם אל לב, שבכתבי היד הפעלים בעבר באים בהתאמה לדקדוק המקרא, אך הפעלים בהווה בדלים מלשון המקרא הבדל כפול: הן במבנה הפועל – נטייה על דרך העבר ולא על דרך הסגוליים, והן בניקודו של הכינוי – שורוק ולא חולם. בדפוסים יש הבדל אחד לעומת לשון המקרא, המתגלה גם בעבר וגם בהווה: בעבר – חולם במקום שורוק, בהווה – נטייה על דרך העבר במקום על דרך הסגוליים.

בהרצאה שלפנינו נדון בשאלות הבאות: אילו הן קטגוריות הפועל בכינוי מושא שבהן תמונת הממצאים שבדפוסים שונה מזו שבכתבי היד, ומה עשויה להיות סיבת השינוי? האם הקריאה העולה מהדפוסים היא התפתחות מאוחרת, או שמא משקפת היא מסורת טובה, אך שונה, ללשון חז"ל. כלום ניתן לשער כיצד נקראו הצורות שהודגמו לעיל בפי נקדני הדפוסים, במלעיל או במלרע? ולבסוף, מה ניתן ללמוד על סוגיה זו מן התיעוד המוקלט של מסורות הקריאה של עדות ישראל?