“Its Purpose is to Communicate” (Bavli Sota 33a): On the Nature of Late Sugyot in Bavli Sotah Chapter 7

המשנה בראש הפרק השביעי של מסכת סוטה מונה את הריטואלים הנאמרים בכל לשון ואלו הנאמרים בלשון הקודש בלבד. אחד הריטואלים הנאמרים בכל לשון הוא `תפילה`. הסוגיה הבבלית על תפילה אינה מכילה חומרים אמוראיים אורגנים, ובחינת מרכיבי הסוגיה מתוך השוואה למקבילותיהם מלמדת על תקופת ההתגבשות והעריכה המאוחרת שלה. עיון מדוקדק בסוגיות הפרק השביעי של בבלי סוטה מלמד כי סוגיות רבות הינן פרי יצירתו המקורית של עורך מאוחר שלא נשען על חומר אמוראי אורגני על משניות הפרק אלא אסף ועיבד חומרים מגוונים, תנאיים, אמוראיים ושל עורכי הסוגיה, מהקשרים קרובים, כגון התוספתא המקבילה והירושלמי על הפרק, ומהקשרים רחוקים. צירופם של חומרים אלו לסוגיה, אופן סידורם ועיבודם מלמדים רבות על יצירתיות העורך ומגמותיו הפרשניות. בהרצאה אדגים עריכה מאוחרת זו דרך עיון בברייתא אחת מן הסוגיה הבבלית על תפילה, במקבילותיה ובדיון של עורך הסוגיה סביבה.

הברייתא, שבה שני סיפורים על כהנים גדולים ששמעו קול נבואי בארמית מבית קודש הקודשים, משמשת כקושיה על קביעת ר` יוחנן, שדבריו על אי היכרותם של המלאכים עם לשון זו הובאו קודם לכן. לברייתא מקבילות בתוספתא ובירושלמי סוטה הבאות בהקשר דומה המשתקף בכותרת של הברייתא שלא הובאה בסוגיה הבבלית: `משמתו חגי זכריה ומלאכי נביאים האחרונים פסקה רוח הקודש מישראל ואף על פי כן היו משמיעין להן בבת קול`. הן בתוספתא והן בירושלמי מובאים הסיפורים הללו כחלק מקובץ של ארבעה סיפורים, כששני הסיפורים הנוספים מתארים תלמידי חכמים שבת קול העידה עליהם שהיו ראויים לרוח הקודש אך לא זכו לכך כיון שדורם לא היה ראוי. הסיפורים אודות החכמים מופיעים גם בבבלי בפרק התשיעי של מסכת סוטה כחלק מדיון על הדברים שפסקו או בטלו בסוף ימי הבית השני, בדומה להקשר שבירושלמי.

עיון משווה במקבילות מלמד כי הברייתא שבבבלי מעבדת ברייתא דומה לזו שבתוספתא. את הבדלי הנוסח בינה לבין הברייתא שבבבלי ניתן להסביר לאור שיקולי העריכה של הסוגיה הבבלית. הברייתא המעובדת ופתרונות עורך הסוגיה לסתירה שבינה לבין המימרא המיוחסת לר` יוחנן מציגים את השימוש בלשון הארמית כהכרחי ליצירת קשר בין שמים וארץ בשלהי הבית השני. מודל זה מאפשר לעורך הסוגיה להתמודד עם קביעת המשנה אודות תפילה בכל לשון: לא אידיאל הנובע מן הצורך להבין את מילות התפילה, אלא היתר הנובע מכורח המציאות.