The Historical Writing of Moroccan Rabbis in the Nineteenth–Twentieth Centuries

מחקר אקדמי משמעותי הוקדש להכרת העבר היהודית המודרנית והכתיבה ההיסטורית המודרנית שהתפתחה בקרב משכילי גרמניה, ויותר מאוחר בקרב משכילי גליציה ורוסיה, וכן בקרב אנשי `חכמת ישראל`. לצד זאת הוקדש גם מחקר לתמורות שהתחוללו בכתיבה הכרונוגרפית המסורתית ולחשיפתה של היסטוריוגרפיה אורתודוקסית. אף התודעה והכתיבה ההיסטורית של יהודים עות`מאנים שביקשו לקדם את חקר פזורתם זכתה למחקר מה.

אולם המחקר על אודות הכרת העבר והכתיבה ההיסטורית של יהודי צפון אפריקה לוקה בחסר. בהרצאתי אבקש למלא מעט את החלל המחקרי ואצביע על קיומה של כתיבה היסטורית בידי רבני מרוקו במאות התשע-עשרה והעשרים, שפרצה באופנים שונים את גבולות הכתיבה ההיסטורית המסורתית שהיתה נהוגה בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת.

אאתר דמויות מרכזיות (רפאל שלמה אלבאז, וידל צרפתי, יוסף בן נאים, שלמה הכהן אצבאן, יוסף משאש, שאול אבן דנאן, דוד עובדיה); אעמוד על הנסיבות וההקשרים בהם פנו המחברים לכתיבת חיבוריהם (אורינטליזם יהודי, קולניאליזם צרפתי, תנועת ההשכלה ומחקרי חכמת ישראל, גלי ההגירות הגדולות של שנות החמישים והשישים); אמפה את הסוגות הספרותיות (היסטוריה אוניברסלית, היסטוריוגרפיה מקומית, ספרות נוסעים); אצביע על מטרותיהם של המחברים בכתיבת חיבורים (הנכחת הנרטיב היהודי-מרוקאי בהיסטוריה היהודית, פרסום שמם של רבני מרוקו, הרמת קרנה של קהילת יהודי העיר של המחבר לעומת קהילות מרוקו האחרות, אישוש וחיזוק הערכים המסורתים).

חשיפתן של הקטגוריות הנזכרות תצייר בפנינו את קווי התפתחותיה העיקרים של הכרת העבר והכתיבה ההיסטורית המודרנית של רבני מרוקו, וממילא תתרום להעמדת תמונה שלמה ומלאה יותר של ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית.