Rabbi Joseph Karo’s Anxiety about Reading: Pornography, Recreation, and Devotion in the Printing Press Era

איסורו של ר` יוסף קארו על קריאת והדפסת מחברות עמנואל הרומי נזכר במחקר בדרך כלל כאנקדוטה משעשעת, וכדוגמא נוספת למאבקה של הדת היהודית בכל שעלול לעורר חשק מיני. אך בחינה מדוקדקת של מקורות מוקדמים יותר חושפת את חריגותו של איסור זה ושולחת אותנו לחפש אחר מקורו בשדות זרים. כך, פרסומו של אינדקס הספרים האסורים (Index librorum prohiborum) בשנת 1559 על ידי הכנסיה הקתולית אשר כלל איסור על יצירות בעלות אופי מיני עשוי להתגלות כמועמד מבטיח. שכן קארו אשר היה קשוב במיוחד למהפכת הדפוס, והתעקש על הדפסת ספריו באיטליה, הושפע מהאינדקס אשר הצריך עידונים לשוניים בכמה מקומות בבית יוסף. מעבר לכך, דבקותו המוחלטת בלימוד שהתבטאה בשעות בדידות ארוכות בחברתם היחידה של ספרים, לימדה אותו את השפעתה החזקה של המילה הכתובה בעידן הדפוס והקריאה היחידנית. תכנים שקודם לכן נמסרו ללא מפריע, הפכו למסוכנים משעה שהודפסו בכמויות גדולות ונקראו בחדרים סגורים. לשם כך ר` יוסף קארו התמסר לספרי ההלכה, ובראש ובראשונה למשנה, אשר שימשו מכשול להרהורים אסורים. ועל ספרי הפנאי, אשר פרסומם הואץ הן בחברה הנוצרית והן בחברה היהודית, והבטיחו לקורא הבטל כמה שעות של "הנחת רוח", נאסרה מלחמה.