בשנת 1939 יצא החיבור של הפסיכולוג היהודי זיגמונד פרויד, משה והמונותיאיזם. ספר טען פרויד כי משה לא היה יהודי אלא מצרי שהושפע מהרפורמה המונותיאיסטית של אחנאתון, מלך מצרים, וניסה להנחיל אותה לעם העבדים שהיה במצרים, הוא עם ישראל.
ספר זה עורר סערה רבה בעולם היהודי. בהרצאה זו אעסוק בשתי תגובות של אינטלקטואלים יהודים מקהיר, שפורסמו מעל דפי העיתון המצרי אלאהראם. הראשון היה הלאל פרחי, סופר פורה וידוע שחיבר ספרים ומאמרים בנושאיים על הדת היהודית בערבית וכן תרגם לערבית ספרים רבים, בהם הסידור וההגדה. השני היה מנצור והבה, סטודנט צעיר באוניברסיטה של קהיר. בתגובותיהם ניסו הכותבים להוכיח בנימוקים היסטוריים כי משה היה יהודי.
שני הכותבים השתייכו לזרם אינטלקטואלי יהודי שיצר בערבית, המכונה במחקר הנַהְדַֺה היהודית. זרם זה שאף לשלב את היהודים במולדתם. זרם זה במצרים, ופרחי ווַהבה בתוכם, פעלו ל`התמצרות` היהודים (תמציר אליהוד), דהיינו, הפיכתם לחלק אינגראלי מהחברה המצרית. אמצעי אחד היה שילובם בתרבות הערבית – התרבות של הארץ. האמצעי השני היה ההיסטוריה.
תשובותיהם לפרויד ישמשו כמקרי בוחן לאופן בו המשכילים בנהדֺה היהודית במצרים בחנו את היסטוריה יהודית על מנת לשלב את העם היהודי ובתרבות האסלאמית המצרית ובהיסטוריוגרפיה המצרית הלאומית.