Tectonic Ethics: The Concept of Archive in Post-Oslo Israeli Autobiographical Novels

לאחר כישלון הסכמי אוסלו (1998-1993), רצח רבין (1995), אינתיפאדת אל-אקצא (2000) והאירועים האלימים בעשור הראשון לשנות האלפיים, נמצאה החברה הישראלית ברגע מכריע בהווייתה. האופטימיות הפוליטית, החברתית והכלכלית שכרכה את הסכמי אוסלו עם חזון "מזרח תיכון חדש" הוחלפה כבר במחצית אותו עשור בחוסר תקווה, חרדה ועייפות קולקטיביים שהוחרפו במפנה המאה. מצב זה, שאופיין כ"אובדן קואורדינטות של זמן" (לומסקי-פדר ובן-ארי, 2008) הושפע אמנם מחיים בעולם פוסט-מודרני, אך היווה ביטוי לוקאלי חריף לנורמליזציה של לחימה בלתי פוסקת, שנתפסה בתודעה הישראלית כמלחמה אחת, ארוכה ונצחית. בתקופה זו, נראתה – לאחר כ-140 שנים – חזרה לז`אנר האוטוביוגרפי בספרות העברית כז`אנר מאז`ורי-קאנוני. ייחודו, בגל מפתיע בהיקפו, של רומנים אוטוביוגרפיים שראו אור בתקופת פוסט-אוסלו, ומתייחסים ישירות למלחמת 1948, בעודם מציבים סוגיות של אתיקה ואחריות במרכזם. ואולם, על אף שמדובר במגמה נרחבת, הכוללת יוצרים מדורות שונים, עם חוויות יסוד שונות, הרומנים האוטוביוגרפיים של התקופה לא זכו למחקר מקיף דיו – לא בהקשרים אתיים ואידיאולוגיים, ולא כסוגה שמחבריה מקיימים קשרים אקולוגיים ביניהם.

בהרצאה זו, אבקש להתמקד כמקרה מבחן בספרו של יורם קניוק 1948 (2010) ובספרו של תומר גרדי אבן, נייר (2011) ולבחון את מושג `הארכיב` שמציבות יצירות אלו, מתוך הז`אנר האוטוביוגרפי ובאמצעותו, כזירת דמיון מרכזית לעיבוד טראומות קולקטיביות ואישיות, תהליכי פיוס, תפיסות "עתידיוּת", ותהליכים של צדק מעברי. בהסתמך על תפיסת הארכיב של פוקו (Foucault, 1979) ושל דרידה (Derrida, 1995) והפילוסופיה הפוסט-הומניסטית ובמרכזה לוינס (Levinas, 1974), באטלר (Butler, 2006), אופיר (Ophir, 2000) ורוטברג (Ruthberg, 2009) שעסקו בשאלות אתיות-פוליטיות מתוך פריזמה של אחריות לזולת, אלימות, טראומה, פגיעוּת ודאגה לאחר, אבקש להתעכב על רגע הופעתן של יצירות אלו מבחינה היסטוריוגרפית-השוואתית, ולטעון כי הרומנים האוטוביוגרפיים הללו שנכתבו בתחילת המאה ה-21 מציבים את הסובייקט כנקודה ארכימדית של אחריות, דרכה הם פונים אל זמנים ומרחבים אחרים על מנת להציף קונפליקטים אתיים ואידיאולוגיים באמצעות מבנה פנימי ייחודי, אותו אני מבקשת לכנות "אתיקה טקטונית". מבנה זה, מאפשר לבחון מחדש את פעולת הארכיב, כחלק מהיסטוריה יהודית רחבה, המתגבשת תוך בחינת נקודות החיכוך, הסחיפה וההתנגשות של היסטוריות מנוגדות, אידיאולוגיות סותרות וטראומות מתחרות, במקומות בהם היתה קטיעה בסמוך ואחרי 1948.