Denial and Revelation of Jewish Aspects in Israeli Art

המתח הדיאלקטי שבין דת ולאום בציונות ובמדינת ישראל, בא לידי ביטוי גם ביחס להיבטים יהודיים באמנות הישראלית. עיקר הספרות על אמנות ישראלית נכתב על ידי אוצרים ומבקרי אמנות אשר הגדירו אותה באופן הדוחק היבטים יהודיים לטובת תפיסה חילונית-לאומית. חלק מתפיסות אלה עורערו בשנים האחרונות על ידי מחקר אקדמי אשר בחן את השיח הממסדי על האמנות הישראלית באופן ביקורתי. בהרצאה זו אציג מספר מקרי בוחן המדגימים אמביוולנטיות ודינמיות כלפי היבטים יהודיים בשדה האמנות הישראלית.

בראשית המאה ה-20, תפיסת האמנות על פי סגנון לאומי-גיאוגרפי השפיעה גם על הוגים ציוניים. אלה ראו באמנות יהודית ובאמנים יהודים כבעלי הקשר לאומי-אתני משותף. אך אמנות יהודית שלמה ומלאה, קבע בשנת 1901 מרטין בובר בהרצאתו בקונגרס הציוני החמישי בבזל, תהיה אפשרית רק על אדמה יהודית. באופן פרדוקסלי, דווקא לאחר הקמת מדינת ישראל נוצר פיצול בין אמנות ישראלית לאמנות יהודית והסתמל ניתוק מהמסורת הדתית.

אתחיל עם נאומו של בובר כאבטיפוס של קנון ציוני, ואמשיך עם המשיחיות של הקמת בית מדרש לאמנות בירושלים, על שם בצלאל בונה המשכן, ושסמלו הינו ארון הברית. ספרות האמנות אודות בצלאל שמה דגש על הסגנון הצורני ועל מזרחיות מקומית בעוד מאפיניה הדתיים מוצגים כסמליות אשר עברה חילון למטרות לאומיות ציוניות ארציות. בו בזמן, בית הספר מראשיתו ועד היום משמש גם להכשרת מעצבי תשמישי קדושה. אציג את האופן בו אוצרים וחוקרים פרשו ייצור כלים לשימוש דתי כחלק מתפיסה לאומית-חילונית של הציונות.

המתח הדתי-לאומי ניכר בכתיבתו של מבקר האמנות והאוצר גדעון עפרת. מצד אחד הוא מרבה לעסוק בהיבטים יהודיים באמנות הישראלית אך אלה מפורשים כאקזוטיקה, כאסתטיקה מקומית, כבעלי מקורות זרים או כעניין זמני בפולקלור. את היחס השלילי ליהדות הגלותית, מגלם עבורו ה"שאגאליזם": תיאורי מסורת יהודית עם "דג מת ופרה מעופפת".

בשנים האחרונות מבקרים דליה מנור ודוד שפרבר את ההיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית ומבקשים להעמיד דברים על דיוקם על ידי מחקר אקדמי. מנור מתמקדת בראשית האמנות הישראלית ושמה דגש על נושאים יהודיים כהמשכיות ולא רק שבירה של מסורת. שפרבר מבקר את היחס השולי ואף השלילי ליהדות בהיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית, אך באותו הזמן שם את הנושא היהודי במרכז.