בשנת 1492, שנת גירוש יהודי ספרד, התפנה האפיפיור אינוֹצנטיוס השמיני ואישר ליהודי אברהם דבלמש לקבל תואר דוקטור לפילוסופיה ולרפואה באוניברסיטה של נאפולי. דבלמש, שלמד במקביל בישיבה של ר` יהודה מסיר לאון, גלה בשנת 1510 עם יהודי דרום איטליה לצפונהּ, התאכזב מקבלת הפנים הצוננת שקיבל מאחיו היהודים, ופנה לחוגֵי ההומניסטים הנוצרים. הוא קיבל את חסותו של הקרדינל גרימאני, ובעידודו החל לתרגם ללטינית חיבורים של אריסטו ואוורואס והפך לאחד המתרגמים החשובים. הוא נענה להפצרותיו של דניאל בומברג לכתוב ספר דקדוק עבור הנוצרים שרוצים ללמוד את שפת הקודש, שבה נכתב המקרא ונכתבו (על פי אמונתו) כתבי הברית החדשה. ספר זה, "מקנה אברם", יצא לאור בשנת 1523, חודשים ספורים לאחר פטירת מחברו, בעברית ובלטינית.
בשנת ה-500 לפטירתו של אברהם דבלמש ולהדפסה הראשונה של חיבורו רחב היריעה, ולקראת השלמת מחקר, שראשיתו עוד בשנת 2005, והשלמת מהדורה חדשה ומקיפה של החיבור, לראשונה לאחר 500 שנה, אחזור ל"מקנה אברם" ואעסוק בסוגיות שמהן אפשר ללמוד על דמותו, לא רק כמדקדק אלא גם כהוגה דעות.
ברצוני לעמוד בהרצאה על עמדתו של דבלמש בכמה סוגיות בדקדוק העברי (למשל בנייני הפועל, השורש הדו-עיצורי, ה"זרים" במקרא) ומה היא מלמדת על השקפתו העקרונית על הלשון העברית. לשם כך אתמקד בוויכוחים של דבלמש עם קודמיו. אברהם דבלמש אינו חושש לתקוף במילים קשות את "המדקדקים מקרוב באו" ורואה את הצעותיהם כ"דברים זרים לא שְׁעַרום ראשונים". לעומתם הוא מעריך את "המדקדקים שבקשו טעמי דקדוק הלשון מחכמת המחקר", ובעיקר פרופייט דוראן, יהודה מסיר לאון ומשה אבן חביב, אם כי גם עליהם אינו חושש לחלוק. ברצוני לעמוד על משמעות ויכוחים אלה, ובייחוד במקומות שבהם הוויכוחים בענייני לשון משקפים ויכוחים בענייני פילוסופיה. בפרט רצוני לעמוד על זיקתו של אברהם דבלמש למשה אבן חביב, שהכיר בנאפולי בישיבה של מסיר ליאון. חיבורו של אבן חביב כמעט לא היה מוכר עד כה, אך בשנים האחרונות שקדתי על הכנת מהדורה חדשה ל"פרח שושן", וחיבור זה מאיר באור חדש סוגיות מסוימות ב"מקנה אברם". אבן חביב עצמו שינה את דעתו בסוגיות אחדות, והוא השאיר לנו שתי מהדורות של חיבורו. אעקוב אחר סוגיות שבהן אבן חביב המאוחר חולק על אבן חביב המוקדם, בפרט ביחסו ל"מעשה אפד" לפרופייט דוראן, ואבחן את מקומו של דבלמש במחלוקת זו.