The Exegesis of Radak and Rashi as Comparatively Assessed by Gesenius

במבוא למילונו ללשון המקרא משנת 1823, החוקר וילהלם גזניוס הסביר את גישתו הפילולוגית והציג את שלושת סוגי המקורות שעמדו לרשותו: 1) הטקסט וההקשר בעצמם; 2) חכמת הלשון של היהודים; 3) והשוואת הלשונות השמיות. גזניוס שיבח את חכמי הלשון היהודיים שפעלו בארצות האסלאם בימי הביניים, וייחס חלק מהישגיהם הפילולוגיים להיכרותם עם הערבית.

הפרשנים האלה לא רק עסקו בחכמת הלשון המסורתית אלא גם יצרו חידושים של עצמם בזכות השוואת הלשונות, כך שהיו למעשה חלוצים בתחום חדש: הבלשנות המשווה השיטתית. גזניוס זיהה את חריפותם הלשונית דרך עיון בחיבוריהם שהייתה לו גישה אליהם, והוא אף דירג אותם תוך ציון תרומתו הייחודית של כל פרשן. מצד אחד הוא נעזר בהם רבות בחיבור מילונו כולל שאילת השוואות לערבית ולארמית שמקורן בחכמת הלשון. מצד שני הוא ידע לעמוד הן על נקודות החוזק הן על נקודות החולשה של כל אחד.

מתוך סקירתו של חכמי הלשון עולה השוואה מרתקת בין שני פרשנים בני הקהילה היהודית בצרפת: רד"ק ורש"י. לפי גזניוס רד"ק היה הנציג המפורסם ביותר של המילונאות הקלאסית ושימש מתווך בין חכמת הלשון של יהדות ארצות האסלאם לבין אירופה בזכות מיקומו בדרום צרפת. גזניוס הזכיר את רש"י באותו הקשר וציין את תלותו בפרשנות התלמודית המסורתית. ההרצאה הזאת תעסוק בנושא שטרם נבדק לעומק: ההבחנה בין שני הפרשנים אצל גזניוס מבחינת שיטתם הפילולוגית – כולל היתרון של השוואת הלשונות.

דוגמה לתופעה היא הביטוי: "לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנֻנִּים" (תה` סח 17). לפי שני הפרשנים יש שתי אפשרויות: משמעות הריקוד ומשמעות ההתבוננות. רש"י מפגין מחויבות הן לפירוש הראשון המבוסס על המסורת הן לפירוש השני המבוסס על ההשוואה לערבית. רד"ק מדגיש את השני תוך ייחוס המקור לר` האיי גאון, וגזניוס הולך בעקבותיו ואף מתעלם מהראשון. משתקפת כאן הערכתו של גזניוס כלפי עצמאותו הפרשנית של רד"ק כולל יכולתו של האחרון לסנן פירושים מסורתיים שהביסוס המדעי שלהם מוטל בספק בעיניו. דוגמאות מסוג זה ייבחנו במסגרת ההרצאה עצמה, כולל התייחסות לעמדתו של גזניוס המשתקפת בסקירת הפרשנים שהוא ערך.