Third-Party Intervention in Jewish Law: New Friends (Amicus) in the Rabbinical Courts Litigation

מאמר זה דן בשימוש ובאימוץ הראוי של פרקטיקת "ידיד בית המשפט" במשפט העברי ובבתי הדין הרבניים. טענת המאמר היא שבמשפט הישראלי האזרחי משמשים "ידידי בית המשפט" כ"ידידים" של אינטרס או של אג`נדה מסוימת. לעומת זאת, בבית הדין הרבני ה"ידיד" צריך לשמש כשמו המקורי, כלומר כ"ידיד" אמת של בית הדין הרבני, המסייע לדיינים בבירור סוגיות הנדונות בבית הדין באופן אובייקטיבי ומקצועי, ללא משוא פנים כלפי מי מהצדדים הפורמליים.

הדרישה לחקור את האמת העובדתית במשפט העברי, מביאה את השופט להיעזר במידע מחוץ לצדדים הנדונים בפניו. הדרך למידע זה היא כיום באמצעות שימוש בכמה פרקטיקות עמומות, כמו "נאמן בית הדין" ו"ידו הארוכה של בית הדין". מהמאמר עולה כי בשימוש הנוכחי בפרקטיקות אלה, הגם שככלל הן רצויות במשפט העברי ונצרכות לעבודת בתי הדין, טמונים קשיים לא מבוטלים - קשיים בדיני הראיות, קשיים הקשורים לדיני הפרוצדורה, קשיים אתיים וקשיים הקשורים ליישום הגישה האדוורסרית הנוהגת בישראל בבתי הדין הרבניים.

על רקע זה מוצע במאמר לאמץ באופן פורמלי את פרקטיקת ה"ידיד", במודל ייחודי ומותאם לבתי הדין הרבניים. מודל זה עשוי לסייע לדיוק של פסקי הדין שניתנים בבתי הדין ובכך לכוון לאמיתה של ההלכה, כלומר לאמת העובדתית.