“May a Curse Come to a Man Whose Wife and Children Recite a Blessing on His Behalf”: The Metamorphoses of a Tannaitic Curse

בבואו לעסוק בשתי משניות שעניינן נשים, עבדים וקטנים ומצוות (ברכות ג, ג; סוכה ג, י), התלמוד הבבלי מצטט ברייתא שעוסקת בגדול ששומע את ברכת המזון מפי אשה, עבד או קטן ושאותה אנו מכירים גם מן התוספתא בברכות (ה, יז) ומן התלמוד הירושלמי בשלושה מקומות (ברכות ג, ג; ראש השנה ג, י; סוכה ג, ט).

בהרצאה זו אבקש להתחקות אחר גלגוליה של המאירה בין המקורות השונים, למן "ותהי לו מאירה" שבמשנה סוכה, עבור במאירה "לבן עשרים שצריך לבן עשר" שבירושלמי ועד למאירה "לאדם שאשתו ובניו מברכין לו" שבבבלי. דרך בירור הנוסח של המקורות השונים ודיון בשאלות התהוותן של הסוגיות והיחס שבין מרכיביהן השונים אציע תיאור של ההתפתחות הטקסטואלית והרעיונית המוקדמת שלהן. מוקד ההתפתחות לטענתי הוא בקללה שמפנים חכמים כלפי אדם שנסמך על פעולה של מי שנתפסים כפחותים ממנו.

אני סבור שמיקומה המקורי של הסוגיה היסודית היה ביחס למשנה ראש השנה, כפי שמשתקף במסורת הארץ ישראלית. קבוצת ההתייחסות שם אינה `עבד, אשה וקטן` אלא `חרש, שוטה וקטן` ונוסח הקללה מופנה דווקא אל היחס שבין גדול לקטן (בן עשרים ובן עשר) ובנוגע לקריאת ההלל (או באופן כללי, ליכולת לקרוא, לברך ולהתפלל) ולא בנוגע לברכת המזון ואל היחס שבין אב לבנו או בין גבר המחויב במצוות אל מול מי שפטורים מהן, לפחות באופן חלקי.

העברת הסוגיה אל המשניות שבברכות ובסוכה הביאה לשינוי קבוצת ההתייחסות, שבה כבר לא ניתן לראות את הקטן כמסוגל ליותר משאר חברי הקבוצה – קרי עבדים ונשים. כיוון שכך, הרי שהמאירה הנזכרת נדמית כנוגעת לכל הקבוצה ולאו דווקא ליחס שבין הגדול והקטן. התמורה הזו עשויה להיות קשורה לשינויי הנוסח של ציטוט הקללה בירושלמי (ללא לשון ציטוט/ועוד אמרו/אבל אמרו) וללשון הברייתא בתוספתא ברכות ובהבאתה בבבלי (אבל אמרו/באמת אמרו).

בשלב שלאחר מכן, הקללה כבר נכנסה אל תוך משנה סוכה עצמה בנוסח הבלתי שגור "ותהי לו מאירה" (בניגוד ל`תבוא לו מאירה` השכיח יותר). משם קצרה הדרך אל הגלגול האחרון של המאירה התנאית שמופיע בסוגיות הבבלי: התלמוד מצטט גרסה של תוספתא ברכות (או של השמועה הנזכרת בה) לאחר הסתייגות "באמת אמרו" ומיד מסייג שוב, "אבל אמרו חכמים", ומצטט את המאירה המפותחת המתייחסת אל נשים וקטנים דווקא בנוגע לברכה.