ב`חיבורי ליקוטים` (ונציה 1712), ספר החידושים של זעליג מרגליות מעיד המחבר על יעדי הלימוד של בני חבורתו: "גמרנו ללמוד ביחד תורה לשמה ולא לשום פניה אחרת הן הנאת ממון והן חלוקת כבוד". ביטויו המעשי של אותו `לימוד לשמה` מובא בהמשך: `ותכלית הלימוד שלנו ללמוד ולחדש חידושים`. בהתמקדותם בחידושים הבינו את עצמם בני החבורה כיורשיהם של בעלי התוספות וממשיכיהם של `מהרש"ל, מהרש"א, ומהר"ם`. תכליתו של לימוד התלמוד במרחב האשכנזי לא הייתה רק פסיקת הלכה, כפי שלימדו אותנו המחקרים שהתבוננו במוסדות הלימוד ובסדר יומם בראשית העת החדשה, וכפי שניתן להסיק מן ההתבטאויות השונות כנגד שיטת הלימוד הנפוצה באותה עת, שיטת הפלפול. ללימוד בתרבות הלמדנית האשכנזית הייתה תכלית משלו שאחד מביטויה הבולטים הוא החשיבות שיוחסה ל`חידושים`.
אין עוררין על כך שבראשית העת החדשה תפס התלמוד את רוב רובו של סדר הלימוד בישיבות, כשהוא מותיר אחריו, אם בכלל, מקצועות לימוד אחרים. למרות מרכזיותו של התלמוד בעולמם הדתי והתרבותי של יהודי מרכז אירופה בראשית העת החדשה, הוזנח העיון המחקרי בהיבטיו הדתיים, במיוחד בהשוואה לעניין הרב שזכו לו במחקר מקצועות כמו הקבלה והפילוסופיה. לימוד התלמוד נתפס בעיני רבים כמצע ללימוד ופסיקת הלכה בלבד, אולם התבטאויות של מחברים ותלמידיהם המצויות לפיננו בדפוס ובכתבי יד מלמדות שהתלמוד - חומר הלימוד המרכזי בישיבות ובבתי המדרש - שימש מצע לעיון שתכליתו הייתה בלתי מעשית בעליל.
הנהייה אחר ה`חידוש`, התיאורטי בהכרח, בתוך מסורת שמקדשת את המנהג ואת ההלכה, והמקום המרכזי שתפס הלימוד כריטואל דתי בתרבות הדתית של יהדות העת החדשה המוקדמת, הן שתי תופעות שזכו להתייחסות מועטה עד כה ושניתנה עליהן הדעת כתופעה ספרותית בלבד. נתינת הדעת על משמעותם הדתית של הלימוד והחידוש תעשיר ותעמיק את ההבנה שלנו את המחשבה הדתית בתקופה המדוברת ואת ההסתעפויות שלה בתקופות שבאו בעקבותיה.
מה הם חידושים? כיצד הפך הלימוד כשלעצמו ליעד דתי מרכזי? מה ניתן ללמוד על תפיסתם הדתית ומה אפשר ללמוד על תפיסתם העצמית של העוסקים בחידושים? מה טיב יחסי הגומלין בין החידוש התלמודי ועולמות ההלכה והקבלה? ובאיזה אופן, אם בכלל, נוגעים חידושים לסוגיות תיאולוגיות או מתיימרים לעסוק בשאלות של אמונה? בכל אלו אני מבקש לגעת בהרצאתי.