Bound to Identity: On the Paris School of Jewish Thought

אסכולת פריז נולדה מתוך משבר. אמנם השואה גבתה מחיר גבוה בקרב יהודי צרפת : כשליש מהם נספו. ואולם, טרגדיה זו נוגעת לקיום הפיזי. לעומת זאת, הוגי אסכולת פריז לקחו על עצמם את השיקום הרוחני של יהודי צרפת. במימד רוחני זה, לא מותם הטראגי של הקרבנות שימש התנעה לפיתוח כיווני חשיבה חדשים, אלא גילוי הריתוק לזהות. מימיה הראשונים של האמנציפציה ועד מלחמת העולם השניה, ראו את עצמם יהודי צרפת כאזרחים שווים, בהתאם להבטחות המהפכה. האנטישמיות נחוותה כתופעה זמנית שסופה לחלוף. ובהתאם לכך, הזהות היהודית הלכה והצטמצמה לדת פרטיקולרית בארבעת אמותיו של מי שעוד אחז בה. אבל הרדיפות של משטר וישי נגד היהודים גילו לרבים מהם את עניין הריתוק לזהות. כלומר : את חוסר האפשרות לברוח מהיהודיות, גם כשזו לא היתה מוגדרת על ידי תוכן חיובי כלשהו.

לאתגר זה התווסף עוד רובד. כתגובה לזוועות שנעשו נגד היהודים, פרסם סארטר את `הרהורים בשאלה היהודית`, ספר שנהיה מרכזי באשר להתמודדות מול האנטישמיות. מתוך מגמה ברורה לפסול את האנטישמיות, ביקש סארטר לבטל כל סממן של הבדל בין יהודים לשאר הצרפתים. אבל תזה זו לא תאמה את המפגש שחוו היהודים עם תופעת הריתוק לזהות.

באופן מעט פרדוקסלי, אותו ריתוק לזהות הוא זה שנהיה לבסיס ההגדרה מחדש של הזהות היהודית עבור הוגי אסכולת פריז. שהרי מה משותף לרב אורתודוקסי, פילוסוף יהודי אתאיסטי, פסיכואנליטיקאית, פילוסוף בתנועת רצוא ושוב בין פילוסופיה כללית ליהדות והוגה המשלב תיאולוגיה בהגותו? חמשת דמויות אלה הן הוגיה הראשונים של אסכולת פריז, בהתאמה : מניטו, ולדימיר ינקלביץ`, אליאן אמאדו לוי-ולנסי, עמנואל לוינס ואנדרה נהר. לכל אחד מאלה, יש מפעל הגותי משלו, מי בתחום היהודי בלבד ומי בתחום הפילוסופיה המערבית. כל אלה נטלו חלק בשיח משותף דרך `הכנסים של האינטלקטואלים היהודים דוברי צרפתית` על אף - או שמא יש לומר בזכות - ההבדלים ביניהם. שכן, מבעד לדרך המיוחדת בה בחר כל אחד לעסוק בשאלה היהודית, ניכרת נקודת התלכדות מרכזית : את היהודיות - אותה זהות היהודית שאינה רק דת או לאום - הם ביקשו לבסס על אדני ההכרה באותו ריתוק כחלק מהותי בזהות. הם הטעימו כי כוחו של ביסוס זה טמון ביכולת שלו להציע דגם חלופי של אוניברסליזם, ובו אין ליהודיות לפנות את הדרך עבור הצרפתיות אלא ביכולתו להעשיר אותה