היות האדם יצור בן תמותה וזמני, מחייב אלמנט כלשהו של אי-וודאות בכל הנוגע לתיקופו את עצמו בעולם ובכל הנוגע ליכולתו להאמין באל נצחי. אי-וודאות זו נחוות לאדם, לפי פאול טיליך, כחרדה קיומית. חרדה זו מועצמת אף יותר, בעולם שלאחר "מות-האל" או בשפה דתית יותר, בעולם בו האל בוחר לתקשר באילמות.
המרכיב המאפשר את הכלת אי-הוודאות שבאמונה ואת חרדת הקיום, לפי טילך הינו "אומץ" - יכולת האדם לתקף את עצמיותו כמו גם להאמין בנצחי, "למרות" הספקנות הקיומית שמתעוררת בתוך חוויות אלו.
אך לצד היופי העולה מתוך רצף טענותיו של טיליך. נראה כי בדבריו אין הוא מציע הסבר אודות המניע, שמספק לאדם את התחושה שיש לו סיכוי לצלוח משימות אלו – תיקוף עצמיותו ואמונה באל – בתוככי מצבו הארעי בעולם. הרי אם צודק היידגר בהנחתו כי האדם חי אל-עבר-מותו הבלתי ידוע, אזי חרדתו הקיומית, כמו גם תחושת אי יכולתו להאמין בנצחי, הופכים רק טבעיים ומובנים. בכדי שיוכל האדם לבחור – ב"אומץ" - לפעול "למרות" מורכבות קיומו, הוא זקוק בתשתית אמונית אשר תהווה לו עוגן ובטחון כלשהו, בתוככי מצבו האקזיסטנציאליסטי בעולם.
האמונה היהודית הרואה באדם - כפי שמכנה זאת ש.ה ברגמן, ככזה הנקרא להיות שותף במעשה בראשית, לסיים כביכול את מעשי בראשית על האדמה, שלא הגיעו עדיין לסיומם. מספרת על פרדיגמה אמונית עמוקה יותר, בה האדם מבין את מורכבות החיים כרצון חיובי של הבורא. היחס אל חרדת החיים נחוות כחלק מהברית הייחודית בין האדם לאל. ברית בה האדם מצליח לכונן את עצמיותו אל מול ולצד בוראו החפץ בקשר עמו. הנחות יסוד מסוג זה עשויים לדעתי, להשלים ולתקף את מושג ה"למרות" שבתוך ה"אומץ" הטיליכייני. הרי בהינתן האדם כזה אשר אחראי על קידום העולם לטוב ולדעה הארץ את יהוה כמים לים מכסים. אזי שיש לו על מה להישען בעת בואו לפעול אל מול תחושות אי הוודאות והחרדות שהוא פוגש בהווייתו בעולם.
שאיפתי הינה להציג את ההפריה ההדדית אשר עשויה להתקיים בהצבת הדברים זה על יד זה. מחד גיסא להראות א הזיקה שבין מושג ה"למרות" בהגותו של טיליך לבין "אמונה" כפי שהיא מתוארת בהגות היהודית. ומאידך גיסא להציע, כי בכדי להיוותר רלוונטית לאדם המודרני – דתי וחילוני כאחד - על ההגות היהודית לעשות שימוש במושג ה"אומץ" של טיליך.