קונגרס העולמי ה-18 למדעי היהדות

Israel State Archives: State Archives or National Archives

author.DisplayName

גנזך המדינה נוסד באוגוסט 1949, כיחידה במשרד ראש הממשלה.

המנהלת הראשונה של הגנזך הייתה סופיה יודין, מנהלת הספרייה הציונית המרכזית בניו יורק, שהוזמנה ע"י דוד בן גוריון לייסד ולנהל את גנזך המדינה.

אך בהיותה ספרנית במקצועה, הקימה יודין תחילה ספרייה ממשלתית, מרכזית ורחבה ולא נתנה דגש מספיק לארכיון.

בהתאם לגישתה, היא יזמה וניהלה בשנים הראשונות שלה בתפקיד, מיזמים ספרייתיים רבים והזניחה את עבודת הארכיון הממשלתי.

יודין נכשלה בתפקידה בניהול הגנזך, מסיבות מקצועיות ואישיות ולכן לא מונתה לתפקיד הגנז, לאחר שנחקק חוק הארכיונים, בינואר 1955.

לתפקיד הגנז נבחר באוגוסט 1956 ד"ר אלכס ביין, מנהל הארכיון הציוני המרכזי. אך הוא נכנס לתפקידו רק לאחר שנה, כשלצדו בניהול הארכיון מונה ד"ר פאול אברהם אלסברג, בתפקיד סגן הגנז והממונה על גנזך המדינה.

ד"ר ביין וד"ר אלסברג עבדו יחדיו במשך שנים בארכיון הציוני המרכזי. ביין כסגן מנהל הארכיון ואלסברג, כממונה על מספר מחלקות מנהליות ומקצועיות.

ד"ר ביין, שהיה דומיננטי מאוד בארכיון הציוני המרכזי, היה חסיד הגישה ההוליסטית שדגלה בארכיון לאומי רב-תחומי. במתכונת זו עוצב הארכיון הציוני המרכזי, בניגוד לגישתו הבררנית והצרה יותר של מנהל הארכיון, ד"ר גיאורג הרליץ, שהתנגד לקליטת אוספים שאינם קשורים לתנועה הציונית, מוסדותיה ואנשיה.

ד"ר אלסברג, שהיה דומיננטי יותר מד"ר ביין בניהול גנזך המדינה, היה תלמידו של הרליץ ודגל בעיצוב גנזך מדינה כארכיון ממשלתי, המתמקד בעיקר בקליטת רשומות משרדי הממשלה ומוסדות המדינה.

אלסברג המשיך בכך את המסורת הארכיונית של סופיה ידין, שהקימה ובנתה את הגנזך כארכיון ממשלתי מובהק, המיועד לקליטת הרשומות ופרסומי הממשלה בלבד. מסורת, זו שהתבססה מאוחר יותר על חוק הארכיונים, לא השתנתה כמעט במשך עשרות השנים, בהן נוהל ארכיון המדינה ע"י תשעה גנזים מתחלפים.

צביון זה של ארכיון ממלכתי, הקיים בישראל, מקובל בגרמניה, בקרב מדינות מזרח אירופה ובמדינות השונות של ארצות הברית. אולם ברוב מדינות מערב אירופה, בריטניה, ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה ועוד, דגם הארכיון הלאומי כארכיון ממלכתי, הוא הדגם המועדף. זהו ארכיון ממלכתי הקולט בין כתליו אוספים ארכיוניים שונים, של ארגונים, מוסדות ופרטים, שהם בעלי ערך וחשיבות כלל-לאומית, אף אם אינם שייכים או קשורים למוסדות הממשל והמדינה.