גברים רוקדים הם מיעוט בשדה הריקוד המקצועי, גברים דתיים נדירים בו עוד יותר. מחקרי עוסק בקבוצת גברים דתיים הרוקדים באופן מקצועי ריקוד עכשווי, כאשר במסגרת אותה יצרו נשמרים גדרי ההלכה ולכן היא אינה כוללת נשים. כמיהתם של רקדני אנסמבל כעת היא להפגיש בין אמונתם הדתית ובין הגוף החומרי לשם הרחבת יכולת הביטוי האישית, האמונית והאמנותית שלהם. על-אף שהם מבצעים פרפורמנס אמנותי, להבדיל מטקס דתי, טקסטים תורניים רבים מוצאים דרכם לסטודיו, שם הם מהווים נקודת פתיחה לעיסוק האמנותי, והם מרכזיים אף בהופעות עצמן בה הם נאמרים על ידי הרקדנים, מושָׁרים או משמשים כמוזיקה לאורה הם רוקדים.
בהרצאה אבקש לעקוב אחר האופן בו עושים הרקדנים שימוש בגוף לאור הסיפור התלמודי "ארבעה נכנסו לפרדס" (בבלי, חגיגה) המהווה רקע ונותן פשר למופע "רטט". הרטט אותו מייצרים הרקדנים דרך גופם הוא נענוע בלתי פוסק של הגוף שמזכיר לפרקים תפילה, ולפרקים נראה כאוטי ועלום. עם זאת, זוהי תנועה שמייצרת מפגש בלתי אמצעי עם הגוף כיוון שהיא ראשונית וגולמית. עיבודה של תנועת הנענוע, של ההזמנה לחוש את הגוף, נעשה דרך הסיפור התלמודי כמו גם דרך קטע מהספר "אורות" של הרב קוק. הטקסט של הרב קוק מושר בקולותיהם של הרקדנים לקראת סוף ההופעה, ורק בעלי שליטה בכתביו ישימו ליבם לשינוי קטן ודרמטי אותו מבצעים חברי האנסמבל כאשר הם מחליפים את המילה "טבע" במילה "גוף" כל אימת שזה הראשון מופיע בטקסט שנכנס למופע.
לשימוש בטקסט התלמודי כמה מימדים. בראש ובראשונה השפה הטקסטואלית היא השפה אותה מכירים הרקדנים, ושימוש בשפה זו מייצר חיבור לעולם האורייני בו רגילים הגברים בחברה היהודית-דתית. זאת ועוד, לאור הפרובלמטיות של הגוף במסורת היהודית, חוסר הטריוויאליות בשימוש בו כמבע אמנותי והמשמעויות החברתיות השונות המולבשות עליו, נקודת אחיזה בטקסט מוכר מייצרת לגיטימציה לפרפורמנס האמוני תוך הרחבה שלו למחוזות שהיו נחשבים עד לא מכבר ללא ראויים. החיבור בין בית המדרש והסטודיו מייצר פרשנות גופנית לטקסט קנוני. האל באופן הזה לא נחווה בעזרת אמצעים חיצוניים בלבד, היינו טקסטים, טקסים, אידיאולוגיות דתיות ודמויות רבניות בעלות סמכות וידע תורני, אלא דרך הגוף הפרטי. חוויה אינדבידואלית זו מתקפת מחדש את הטקסטים המסורתיים, אך בו בזמן קוראת עליו תיגר ומייצרת בו, ובחברה המאמינה בו, שינוי ותנועה.