The Hebrew Literature as "Belated" and the Theory of Chronotope by Michael Bakhtin

ספרות עברית בעת החדשה בראשית דרכה הושפעה רבות מספרויות האירופאיות, ושאבה מהן מערכות של מוטיבים מרחביים-זמניים (כגון "דרך", "עיר", "בית" וכ`), אותם כינה בכטין "כרונוטופים" וראה אותם כתשתיות לתת-ז`אנרים העיקריים של רומן. ספרות העברית סיגלה לעצמה את תת-הז`אנרים האלה בערך באותו הסדר שבו הם הופיעו באירופה בעת החדשה, אך ב"איחור" (המונח של ה.בלום).

בתקופה "טרום-רומנית" מופיעות בעברית אפופאיות: "שירי תפארת" לנ.ה.וייזל (1785), "הצלת אברהם באור-כשדים" (1771 ) של שלום הכהן. בתור דוגמאות הז`אנר שימשו אופופאיות של מילטון (1671) וקלופשטוק (1748). בהמשך יוצאת לאור מניפאיה (המונח של מ.בכטין) "מגלה טמירין" ליוסף פרל (1819) הדומה להפליא מבחינה מבנית ואידיאולוגית ל"מכתבי האנשים חשוכים" מאת א.פון הוטן (1515). ורק אחרי כל אלה מתחילים להופיע בעברית טקסטים המתאימים למונח "רומן" במלוא מובן המילה. הראשונים היו רומן הרפתקאות היסטורי רומנטי "אהבת ציון" למאפו (1853) ופיקרסקות "עיט צבוע" למאפו (1858) ו"התועה בדרכי החיים" מאת פ.סמולנסקין (1876). שני הז`אנרים מתאפיינים בנוכחותו של גיבור סטטי, שלא משתנה ולא מתפתח, על רקע העלילה הבנויה על הכרונוטופ הדרך, עם הרבה הרפתקאות ומסעות.

ולבסוף, מאוחר מאוד, יוצאים לאור בעברית רומנים חברתיים-הפסיכולוגיים, נוסח "יבגני אונגין" לא.פושקין (1831) או "רודין" לי.טורגנב (1855). אלה הם רומנים של ר.א. ברואודס "הדת והחיים" (1876) ו"שתי הקצוות" (1885). כ-מאה שנים חולפות עד שמופיעה בספרות העברית התבנית המורכבת של הרומן האירופאי הקלאסי, שבו הגיבור והחברה מתפתחים ומפתחים יחסי הגומלין.

לסדר התפתחות זה יש הגיון משלו, מעין "עלילת העל" שאותה תיאר בכטין במסה "צורות הזמן והכרונוטופ ברומן". מעניין שניתן לאתר את אותה עלילת-העל גם בספרויות ה"מאוחרות" נוספות - לדוגמא, בספרות הרוסית (המאחרת לעומת מערב אירופה) ובספרות הבנגלית. בכטין, כמובן, לא ידע דבר על ספרות הבנגלית או על ספרות העברית - ובכל זאת, עלילת-העל שהוא מסרטט, יכולה להועיל להבנת קווי ההתפתחות של ספרויות אלה בראשית דרכן.