מן המפורסמות הוא שש"י עגנון נהג לשנות את נוסח סיפוריו ממהדורה למהדורה. חלק מן השינויים הללו הם שינויים לשוניים נקודתיים, כגון הוספה של מילת היחס מ` אחרי פועל של הימנעות (למשל, במקום `ולבו מהסס לדבר` כתב `ולבו מהסס מלדבר`), וכגון יידוע אחרי `אותו/אותה` (למשל, במקום `אותו חסיד` כתב `אותו החסיד`), וכגון שינויים הנוגעים לחזרה על מילת יחס בתמורת שם (למשל, במקום `מחמיו מר` משה עמרם` כתב `מר` משה עמרם חמיו`). בהרצאה זו אבחן שינויים לשוניים אלו ואדון בהשלכות השינויים לגבי טעמו הלשוני של ש"י עגנון. על רקע דיון זה, אבחן את הייחודיות של נטיותיו הלשוניות של עגנון ביחס לסופרים עבריים בני דורו, וכן ביחס לנמצא בטקסטים עבריים מתקופות קדומות יותר, כולל ספרות חז"ל, ספרות הראשונים, וספרות האחרונים.