The “Exemplary It” in Martin Buber’s Interpretation of Hasidism

בשנת 1923 פרסם מרטין בובר את "אני ואתה", ובו ניסח לראשונה באופן מקיף את משנתו הדיאלוגית. כפי שטען שנים לאחר מכן, הוא ינק את יסודותיה של משנה זו כשנחשף לתנועת החסידות בילדותו, ויש זיקה ישירה בין ספרו "המגיד הגדול וממשיכיו", שיצא לאור בשנת 1922, לבין טיוטות "אני ואתה". רבים עמדו על הקשר בין משנה זו לבין האופן בו פירש בובר את תנועת החסידות וניסח את סיפוריה בתרגומיו לגרמנית. במבט ראשון, מתארת המשנה הדיאלוגית דיכוטומיה בין שתי דרכי יחס אותן יכול אדם לקיים עם הסובב אותו – יחס `אני-לז` השכיח בחייו ויחס `אני-אתה` אליו על האדם לשאוף. הבנה רווחת זו, המזניחה את מעמדם של יחסי `אני-לז` במשנתו של בובר, באה לידי ביטוי אף בקריאת הסיפורים החסידיים שתרגם ופירושיו העוסקים בתנועת החסידות ובמהותה.

לפי הקריאה הרווחת, מטרת פירושו של בובר לחסידות היתה להדגיש את מרכזיותם של יחסי `אני-אתה` בחיי חסידיה. קריאה זו, לדעתי, פספסה את מעמדם החשוב של יחסי `אני-לז` במשנתו ואת תפקידם של כתביו החסידיים. לשיטתי, הפילוסופיה הדיאלוגית מכווינה את האדם לקיום יחס `אני-לז ראוי` (כינוי שהוטבע על ידי), אשר בכוחו לזמן יחסי `אני-אתה` אותם יממש האדם עם הסובב אותו. לכך יש השלכות על האופן שבו יש להבין את פירושו של בובר לחסידות, כפי שאראה בהרצאתי.

בהרצאתי אדון בפירושו של בובר לחסידות ואציג את התפישה החברתית-תרבותית אליה הוא מכווין את קוראיו. זאת, תוך שאדגיש את רשות ה׳לז׳ בכתביו החסידיים ואחשוף את יחס ׳אני-לז ראוי׳. כפי שאראה, אליבא דבובר, קשריו של הצדיק עם חסידיו מתאפיינים ביחסי `אני-לז ראוי` המזמינים אותם לקיים יחס `אני-אתה`. בהמשך לכך, בובר תרגם ועיבד את הסיפורים החסידיים בכדי שאלו יוכלו לשמש כ`לז ראוי`; וכך קוראי סיפוריו של בובר עצמם נועדו לזמן את הקורא ליחסי `אני-אתה`. כמו כן, אציע כי מעמדה של רשות ה׳לז הראוי׳ בפירושו של בובר לחסידות עקבי עם גישתו למקרא ולציונות. בכך תתרום הרצאתי להבנת פירושו של בובר לחסידות בפרט, ולהבנת מפעל פירושיו בכלל.