“By Thy Sword shalt Thou Live” (Genesis 27:40): The Balaam Pericope and Numbers 20:14-21
ארמז ספרותי שטרם הובחן במחקר קושר בין העימות עם אדום בבמדבר כ` 21-14 לבין ספר בלעם (במדבר כ"ב-כ"ד). חלקה הראשון של ההרצאה יוקדש להצגת מכלול קווי הדמיון, בחינה תמציתית של תקפותו המתודולוגית של הארמז וביסוס כיוון ההשפעה. בחלק השני אתמקד בהיבט אחד של משמעות האנלוגיה: תרומתה להבנת תפקיד מוטיב החרב במעשה האתון. לטענתי, מוטיב זה מסייע למחבר להפריך את דברי בלק בפתח הנראטיב, המתגרים בקורא ויוצרים את המתח בסיפור: ""ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר".
מילגרום ואחרים כבר נגעו ברעיון שהחרב שחסרה לבלעם כדי להרוג את האתון בבמדבר כ"ב 29 מונגדת לחרב שבה מאיים המלאך להורגו - מסר לבלעם שהכוח לפגוע אינו בידו, אלא ביד האל. 
מבעד לאנלוגיה לעימות עם אדום מתגלים שורשיו האטוויסטיים של מוטיב החרב. במדבר כ` 21-14 מציג את המפגש הראשון של "יעקב" ו"עשו" - כעת כאומות - מאז פרידתם לפי צורה כזו או אחרת של מחזור סיפורי יעקב, שיש להניח שהייתה ידועה בעת חיבור במדבר כ"ב-כ"ד. במפגש מחודש זה, אדום מאיימת לפגוע בישראל בחרב. בלעם, שבעקבות דמיון שמו לשם בלע בן בעור (בראשית ל"ו 32) רבים טענו שהוא אדומי, ממלא תפקיד דומה ב-Myse en abyme של מעשה האתון.
בהמשך לדברי רויאר (Rouillard), פיסק (Fisk) ספרן (Safren) ואחרים שזיהו והתכתבות נרחבת של ספר בלעם עם סיפורי האבות בבראשית, אבקש לטעון שמוטיב החרב חוזר לבראשית כ"ז - טקסט נוסף הגדוש קשרים לספר בלעם - וספציפית לברכת החרב של עשו ("על חרבך תחיה"). העובדה שכוח החרב אינו עומד לא לאדום ואף לא לבלעם, מגלה בדיעבד שאפילו ברכת החרב שברך יצחק את עשו לא הייתה בעלת אפקטיביות אוטומטית. כוח הברכה מותנה ברצון האל - ואינו נתון לגמרי לאף אדם.