Who Likes a Poem from the Middle Ages? A Reading Experiment

שירת ימי הביניים העברית בספרד מהווה שיא של יצירה שלא היה כמותו. זו שירה שמצטיינת בעושר פנימי ובחדשנות לשונית וסגנונית שהשפיעו על דורות של קוראים ושל יוצרים עבריים. בעשורים האחרונים נוצר נתק בינה לבין הציבור הרחב. ישנו קושי אמיתי לקוראים עכשוויים לקרוא שירה זו וליהנות ממנה (וכך כמה מהאוצרות הנדירים של הספרות העברית לא מוצאים את הדרך אל קהל הקוראים).

כמה מחסומים מונעים את החיבור בין קוראים אלה לבין השיריםמימי הביניים, וביניהם: קושי השפה, תחושה של זרות סגנונית ותחושה של מרחק מהטקסט. כדי להבין טוב יותר מה חוסם את הקוראים מלגשת לשירת ימי הביניים, אנו מבצעים מחקר אמפירי שבודק את תגובות הקוראים העכשוויים לשירת ימי הביניים, ומודד את רגשותיהם האסתטיים של הקוראים (למשל, כמה אהבו את השיר, האם התרגשו) וכן סוגים שונים של קושי ומרחק מהטקסט. זאת כדי לבדוק כיצד שינויים באופן ההצגה של השירים יכולים להשפיע על חווית הקריאה, ולקבוע אילו שיטות יכולות לעזור בגישור הפער בין הטקסט לבין הקוראים.

במחקר ראשוני שביצענו נתנו לנבדקים לקרוא ארבעה שירים, שני שירי חשק ושני שירי הגות, שנכתבו על ידי שלושה משוררים: שלמה אבן גבירול ("אמנון אני חולה"), משה אבן עזרא ("אשר בנה" ו "דדי יפת תואר") ושמואל הנגיד ("הלינותי גדוד"). מצאנו כי הבנה טובה יותר של הטקסט לא מנבאת חוויה אסתטית חיובית יותר. ממצא זה מצביע על כך שלמרות ממצאים קודמים בדבר חשיבותה הרבה של הבנה בקריאת ספרות, אין היא מספיקה כדי לעורר חוויה רגשית משמעותית במקרה של שירת ימי הביניים, אולי כיוון שהיא שירה קשה מאוד להבנה. בנוסף גילינו כי שירי ההגות עוררו תגובה אסתטית חיובית יותר מאשר שירי החשק: הקוראים התרגשו מהם יותר, אהבו אותם יותר, ומצאו שיש להם משמעות עמוקה יותר. התיאורים המילוליים של השירים על ידי הקוראים מעלים את ההשערה שהקושי שלהם עם שירי החשק היה קשור לביקורת פמיניסטית על עמדת הדובר. לעומת זאת, בשירי ההגות מצאנו עדויות לקרבה פסיכולוגית לדובר. ככלל, נמצא כי תחושה של קרבה לדובר הצליחה לנבא הערכה אסתטית, ולכן, יתכן שכדי לגשר בין שירת ימי הביניים לקוראים עכשוויים מוטב להשקיע יותר ביצירת "קירבה" בין הקורא למחבר, מאשר בהסבר של משמעות הטקסט ופירוש מילים קשות.

מגישים פרופ` חביבה ישי וד"ר אמיר חרש.