דמותו רבת האנפין של ר` מרדכי יפה (בערך 1612-1530), בעל הלבושים, לא זכתה עד כה להתייחסות ראויה בעולם המחקר. איש אשכולות תורני זה הכליל במגנום אופוס שלו רכיבי דעת מגוונים (הלכה, פרשנות תנ"ך, אסטרונומיה, פילוסופיה וקבלה).
בכוונתי לבחון את הממשק שבין הלכה לקבלה שהציג בכתביו, בדור בו סוגיה זו עמדה במוקד מחלוקות עזות במרחב האשכנזי. הוא התפתח כפוסק הלכה שניזון ממורשתו התורנית של ר` יעקב לנדא, בעל האגור, ששילב לפרקים קטעי זוהר וסוד בפסקיו, ובמקביל למד ממוריו הגדולים מהרש"ל ורמ"א. הגם ששלשתם עסקו בקבלה וכתבו חיבורים לאורה, יחסם לשילובה במסורת ההלכתית לא היה אחיד. גם השפעת יהדות איטליה ניכרת בכתביו, לפי עדות עצמו, בדמות גיוון אינטלקטואלי של לימודים מדעיים ותורניים חדשניים.
אל מול ההימנעות הגורפת של רמ"א משילוב סוד בפסיקתו, לא פחות ממאה פעמים מזכיר הלבוש את הסוד במסגרת שיקוליו. הוא אף מתייחס לדפוסים חדשים של הזהר כאל אירוע מכונן מבחינת רוחנית, התגלות שעתידה לעורר תחיה הלכתית. ארץ ישראל אף היא תופסת נפח מרכזי בכתביו, מעל ומעבר למצוי בספרות הלכתית בת זמנו.
שמעו ושמע בית מדרשו הגיעו עד לצפת, משם נשלחו כתבי מינוי לתלמידו המובהק, ר` יששכר בר איילנבורג, בהוראת ר` משה גלאנטי עצמו (כמבואר בכתבי המינוי). בכתבים אלה ניכרת הכמיהה לחיבור הסוד וההלכה, תחומים בהם מבטיחים אנשי צפת לקדם את התלמיד המובהק.
בהרצאתי אסקור את הפרופיל האינטלקטואלי של דמות מרתקת זו, ואמקם אותה על ציר ההתקבלות הרעיונית של הקבלה בשערי ההלכה האשכנזית.