The Temple as a Cultural Catalyst in the Century of the Return to Zion

הפריחה התרבותית והספרותית העברית במאה השנים שקדמו להקמת מדינת ישראל תרמה תרומה אדירה לדרכה הרוחנית של התנועה הציונית. סופרים והוגי דעות, משוררים וחוקרים עיצבו כולם את הקורפוס הספרותי הכביר של העברית המתחדשת. הצורך בגיבוש אתוס, כגישור על פני אלפי שנות העדר ספרותי חי בעברית, הולידו יצירות מגוונות ומעמיקות, במגוון ז`אנרים וממנעד רחב מאד של מחברים.

אחד הכלים המרכזיים שהשתמשו בהם המחברים הללו, בנסיון לצקת נופך מודרני לשפת עבר העתיקה, היה מתן משמעות חדשה למושגים ורעיונות יסוד ישנים. היהדות, דת שאיבדה את אחיזתה הריבונית וריכוזיותה הטריטוריאלית כמעט אלפיים שנה קודם לכן, שפעה מושגים רבים, שחלחלו במשך המאות לכל רבדי השיח והמחשבה. כעת נוצרה הזדמנות פז לנצל מאגרי תוכן משמעותיים אלה, ולגבש באמצעותם יהדות חדשה (בלי להתייחס כעת לשאלות של פרקטיקה דתית או חילונית).

אחד המושגים המרכזיים, אולי המרכזי ביותר, בתולדות חיי הדת היהודית, הוא המקדש. חורבנו סימן שינוי דרמטי בפראקסיס הדתי, ומני אז הכמיהה לבניינו, מעשית או מטפורית, היא אחד העוגנים המרכזיים בחיי הדת ובשאיפות המשיחיות היהודיות.

המקדש נוכח ביותר גם בספרות העברית החדשה. בהרצאתי אבקש להציג כמה מגמות ספרותיות מפתיעות באשר לשימוש במקדש כעוגן תרבותי של יהדות חדשה. באמצעות דליית קורפוס ספרותי גדול מתוך "פרויקט בן יהודה", בן למעלה ממיליון מלים, של טקסטים רלוונים מהתקופה, בהם המקדש נוטל חלק משמעותי, וניתוחם באמצעות כלי ניתוח של נתוני-עתק (big data) אצביע על מגמות אלה.

כפי שאראה, המקדש עובר התמרה לביטויים מעולמות של ריכוזיות תרבותית, טריטוריאלית, דתית ולאומית. ברוב המוחלט של המקרים, המקדש הקונקרטי איננו מושא הכמיהה והשיח, אלא הרעיון הגרעיני של מקדש, כפי שביקשו מחברי העת החדשה לתפוס אותו בעולמם שלהם.