“Let us Make Man”: Secular Creation in Buber, Rosenzweig and André Neher

אמירתו של האל בבראשית א`, "נעשה אדם", זכתה במהלך הדורות לפירושים ומדרשים רבים המתמודדים קושי תיאולוגי גדול – מדוע השתמש האל בלשון רבים. בהרצאתי אטען שהפרשנות המסורתית נמנעה במכוון מפתרון ההולם היטב את המקרא – שלשון הרבים בפסוק מרמזת כי האדם שותף ביצירתו-שלו. פתרון כזה מופיע לראשונה בהגות היהודית של המאה העשרים אצל פרנץ רוזנצווייג ואנדרה נהר. אני מבקש לבנות על גבי רעיון חתרני זה גישה תיאולוגית נרחבת שאמנם נרמזת בהגותם של נהר ורוזנצווייג, אך לא זוכה לפיתוח של ממש. התפישה שאותה מכנה "תיאולוגיה חילונית" נשענת על תפישת הסובייקטיביות של בובר (ואחרים). היא תיאולוגיה הומניסטית כיוון שהיא כוללת ביקורת חריפה על תפישות של אל כל-יכול הבורא אדם פסיבי, אבל אבקש למקד את תשומת הלב דווקא בהשלכות התיאולוגיות הגלומות בטענה זו. אטען כי מבלי לציין זאת במפורש, מוביל בובר את הקוראים מאמירה הנוגעת ליחסי אני-אתה, לביקורת תיאולוגית החורגת מה"אתה הנצחי" המופיע במפורש אצל בובר. אם האל והאדם הם סובייקטים במובן שאליו כיוון בובר, אזי האדם חייב להיות שותף בתהליך יצירתו וכל תיאולוגיה השוללת הצעה זו הופכת את האל מסובייקט לאובייקט – כלומר לאליל. תיאולוגיה חילונית נשענת על תפישה הומניסטית ומדעית של המציאות, אך יחד עם זאת אינה נמנעת מלזהות את המציאות כמפגש בין הקיים לבין מה שראוי שיתקיים, כלומר עם אלוהים. ההרצאה משלבת בין קריאה במדרשי חז"ל, מדרש עצמאי ועיון בתפישות פילוסופיות מודרניות.