ביסוד הבנת תפקידה של הפילנתרופיה היהודית-אמריקאית ביחסי ישראל ויהדות התפוצות עומדות שתי תנועות מקבילות. התנועה הראשונה, תנועה ה״דחיפה״, היא התפתחותה של הציונות האמריקאית כציונות פילנתרופית, המבוססת על תמיכה כספית במפעל הציוני, אך לא על עליה לארץ. התפתחות זו קשורה מחד למגמות הגותיות ביהדות האמריקאית ולנסיבות החיים היהודיים באמריקה, ומאידך גם למגמות פנים-אמריקאיות הנוגעות להתפתחות ה״קומפלקס הפילנתרופי היהודי-אמריקאי״ (Cowid-Berman, 2020). התנועה השנייה, תנועת ה״משיכה״, היא האופן בו הגיבו הישוב היהודי ובהמשך מדינת ישראל לנדבנות האמריקאית. תגובה זו שילבה בין היבטים של משיכה ודחיה של היהדות האמריקאית, ובתוך כך ״עבודת גבולות״ להגדרה עצמית של הקהילה היהודית הישראלית ביחס לתפוצות. ביחד, עצבו תנועות אלה את הפילנתרופיה היהודית-אמריקאית, את היחסים בין מדינת ישראל לקהילה היהודית בארה״ב ואת הדימוי של היהדות האמריקאית בארץ.
בהרצאה זו אבחן את ההתפתחות ההיסטרית של היחסים הפילנתרופיים בין יהדות ארצות הברית לישראל ואת המגמות העכשוויות המשפיעות על יחסים אלה. בין מגמות אלה אפשר למנות את המתחים הפוליטיים והבין-דוריים ביהדות ארצות הברית ביחס לתמיכה בישראל, את עליית קרנה של הפילנתרופיה הפרטית והשלכותיה, ואת שינויי השיח בישראל בהקשר של התמיכה היהודית-אמריקאית והדימוי הפנימי הישראלי.