המוסד האקדמי היחיד בישראל המכשיר נשות תיאטרון דתיות ומעניק להן תואר בהוראת אמנות התיאטרון במסגרת דתית ובסביבת לימודים נשית, הוא אמונה – המכללה האקדמית לאמנות ועיצוב בירושלים. במובנים רבים המחלקה לתיאטרון במכללה סוללת את הדרך ומתמודדת לבדה עם סוגיות יחודיות, כגון צניעות על הבמה. אני מבקשת לבחון כיצד מגבלות ה"צניעות" באות לידי ביטוי בהחלטות לגבי ההפקות, מיהם הגורמים המעורבים בהחלטות אלו, מהו השיח בין הסטודנטיות, ומהן תגובות הקהל. שאלות אלו ממשיכות להשפיע על היצירה התיאטרונית של בוגרות המכללה, שנים רבות לאחר סיום לימודיהן, ולמעשה מאות הבוגרות מתוות סגנון ייחודי בתיאטרון הישראלי.
המאמר שאציג הוא פרי מחקר משותף לדר` רינה רוטלינגר-ריינר ולי, ומתבסס על ספרה "עזות שבקדושה" (2007) ועל חקר המשך משותף, בו ראיינו 15 סטודנטיות לתיאטרון במכללת אמונה והשוונו עם ראיונות של סטודנטיות לתיאטרון לא דתיות.
אתמקד במקרה דגם של הפקה אשר הוצגה בליהוק כפול, אחד בפני קהל נשים בלבד, ואחד בפני קהל מעורב. בשני המקרים הסטודנטיות הקפידו על כללי ההלכה, כאשר אלו שהופיעו בפני קהל מעורב בחרו זאת בעצמן, מטעמים מגוונים. על כך מעידים הראיונות עמן. ההפקה "נעמי" (2005) חשפה דינמיקה מורכבת אתה התמודדה המחלקה לתיאטרון ואת התהליכים הדיאלקטיים של בניית חזון למחלקה. הממצא המרכזי הוא שבמידה רבה הסטודנטיות נקטו גישה מחמירה יותר מאשר רב המכללה: הן בחרו "לוותר על החירות" שהוא העניק להן בפסיקתו. קשת הדעות של הסטודנטיות היוותה כר פורה לדיונים והחלטות אמנותיות ואמוניות בנושא צניעות על הבמה.