ראשיתה של תקופת בין מלחמות העולם במרכז הספרותי היידי בפולין עמדה בסימן המודרניזם האקספרסיוניסטי. אך לקראת סוף שנות ה-20, בעקבות המשבר הכלכלי ותחילתה של הידרדרות במצבם הפוליטי של יהודי פולין, התפתח בספרות זו זרם "פרולטרי" - ספרות נטורליסטית שעסקה בחיי הפרולטריון ובמאבק המעמדות, והיתה בדרך כלל בעלת אוריינטציה אידיאולוגית סוציאליסטית. לאורך שנות ה-30 היה המהלך הנטורליסטי-פרולטרי דומיננטי ביותר בפרוזה ביידיש ותפס מקום בולט גם בשירה. יחד מהווים שני הזרמים - המודרניסטי והנטורליסטי - את הזרמים המרכזיים בספרות יידיש בפולין בשנות ה-30. בהרצאה זו אבקש לעמוד על האופן בו עסקו סופרים משני הזרמים בנושא אחד: חוויית הקיום בעיר הגדולה. התמטיקה האורבנית היתה אופיינית מאוד למודרניזם מפני שהדגישה סוגיות כמו ניכור, חיפושי זהות, חילוּן, ויתרונות וחסרונות הקידמה והתיעוש. אך תמטיקה זו התאימה במיוחד גם לסופרים מן המגמה הנטורליסטית-פרולטרית: עבורם היתה העיר הגדולה זירה בה קיבל המאבק המעמדי את צורתו הקוטבית והאכזרית ביותר, ובה ישב הפרולטריון היהודי בהמוניו. העיירה היהודית - המרחב הנפוץ בספרות היהודית במזרח-אירופה - לא יכולה היתה להתחרות בעיר הגדולה, לא מן הפרספקטיבה המודרניסטית ולא מן הפרספקטיבה ה"פרולטרית". בהרצאתי אבחן באמצעות יצירות של משה לוין, ישראל אשנדורף, קדיה מולודובסקי וישראל ראבון את הכתיבה האידיאולוגית הפרולטרית שיצרה `דימוי כפול` לעיר הגדולה, כמרחב של עוול נורא וכמקור הגאולה; וכן את הכתיבה הפרולטרית הספקנית יותר שהתקשתה למצוא נחמה בהבטחות אידיאולוגיות. בכתיבה המודרניסטית, אבקש להראות, הנושא המעמדי אינו תופס מקום מרכזי. באמצעות הדוגמאות של דבורה פוגל ויוסף רובינשטיין אתייחס בקצרה לשתי מגמות במודרניזם האורבני: מגמה אוניברסלית ומגמה לוקאלית-תיעודית שעוסקת בחוויה היהודית בכרך הפולני ובאופן ספציפי בוורשה.
