Manitou’s Thought: From Particularity to Universality to Particularity

הטענה המרכזית אותה אני מבקש להציג היא שיש לראות את מניטו מתוך תפיסה של הלאומיות הספרדית אשר היתה נוכחת באופן בולט בקרב חכמים ספרדים במפנה המאות ה19 וה20. כלומר, המפתח להבנת הגותו ופרשנותו של מניטו בכלל ובפרט בהיבטים הלאומיים הוא נקודת מבט של תודעה לאומית היונקת ממסורת בית המדרש הספרדי. מסורת זו ינק בצעירותו בבית אביו ובבתי המדרש בצפון אפריקה והיא שבנתה את עמוד השדרה המרכזי של הגותו.

תפיסה זו עומדת בניגוד לתפיסה מקובלת על שינוי שחל לכאורה בהגותו בתקופות חייו השונות שהושפעה מהיכרותו עם דמויות שחוללו מפנה בתפיסתו כדוגמת יעקב גורדין, מורו של מניטו, אותו פגש לאחר מלחמת העולם השניה ואיתו עסק רבות באורסיי בהיסטוריוסופיה יהודית.כמו כן, המפגש עם הרצי"ה במסגרת הסמינרים שארגן לתלמידיו מאורסיי בארץ חולל תמורה בדגשים אותם הנחיל לתלמידיו ובהם ניתן להבחין בנקל בהדגשה יתרה של עניין ארץ ישראל.

לאחר עלייתו ארצה הדגיש את נושא הזהות הישראלית החדשה המתהווה במדינת ישראל אשר ראה בה המשך ישיר וגלגול אחרון של הזהות העברית המקראית ושל הזהות היהודית של היהודים בגלות.

לטענתי הדגשים השונים שהופיעו בתקופות חייו השונות היו למעשה קיימים בכח בעולמו ההגותי. יש לראות את המפגשים שלו עם יעקב גורדין והרצי"ה לא כגורמים למפנה ובטח שלא למהפך בהגותו אלא היוו שלבים של גילוי וחשיפה של ידיעה פנימית שקיבלה בהם לבוש וסידור אינטלקטואלי.

באופן זה ניתן להבין את אמירתו הנחרצת של מניטו בפני תלמידיו כי תמיד שמר על עקביות בהגותו ופרשנותו ומעולם לא חלו שינויים מהותיים בעמדותיו ותפיסותיו.