Icon or Iconoclast? The New Look of/on Yeshayahu Leibowitz

ברצוני להשוות בין עיצובו של ליבוביץ ביצירות דיוקן, עבודות וידאו ובצילום עיתונאי ובין התקבלותו כאיש רוח. ההשוואה מתייחסת ליצירות שנוצרו עוד בימי חייו וכן ליצירות שנוצרו בשנים שלאחר מותו. במחקר הקיים, לא נהוג לקשר בין תמונות הנדפסות בעיתון, או יצירות אמנות גדולות כזוטרות, ובין פרוייקטים פילוסופיים, תיאולוגיים ופוליטיים של אינטלקטואלים ותלמידיהם. אך השוואה זו פוריה ואף מתבקשת: אמנות ותיאולוגיה חולקות תשוקה לשאלה האיקונוקלסטית. התיאולוגיה נעה בין פולחן איקונין ובין ניפוץ אלילים. גם האמנות, וביתר שאת מאז עידן הצילום, טרודה ברצון לנתץ את הדימוי כמושג וכחומר בדרכים הולכות ומשתכללות. על כן ברצוני לשאול האם הפילוסופיה האיקונוקלסטית של ליבוביץ מתרגמת ליצירות איקונוקלסטיות או שמא העוסקים במלאכה בוחרים בליבוביץ להיות להם לאיקונין?

מסקירה מקיפה של בעיתונות הישראלית מצאתי כי הראש, הכיפה השחורה, והאצבע המונפת היו המותג המצליח כבר משנות השבעים המוקדמות ואף קודם למלחמת ששת הימים. אין להתפלא שהעיתונות אוהבת איקונוגרפיה, בפרט שהיא אוהבת במיוחד את מנפצי האלילים מביאי הכותרות. במקרה של ליבוביץ, לעיתונות היתה תרומה מכרעת בהפיכתו של ליבוביץ האיקון התרבותי - בניגוד גמור לדתיות של ליבוביץ - לבאבא סאלי של השמאל החילוני. במילים אחרות, מעקב זהיר אחר המופעים החזותיים של ליבוביץ, חושפת מגמות שמתפספסות כשהעיניים נודדות רק לטקסט שנדפס בצידו או בהיעדרו. אציג כאן שתי בעיות: האחת כללית והשניה פרטית. ראשית, כל ניפוץ פסילים כרוך ביצירת דבר מה חדש. על כן מה שנותץ הוא לעולם רק חומר ולא הרעיון שנתן לו תוקף. זוהי בעיה כללית שיצירות האמנות על ליבוביץ משקפת. הבעיה הפרטית היא שאלת ההתקבלות של ליבוביץ. האם שפע הייצוגים של ליבוביץ מצביעים על קבלת שיטתו התיאולוגית או הפוליטית? או אולי, השימוש בליבוביץ כאביזר תרבותי מצביע על ריקון שלא מדעת? האם אפשר להפוך איקונוקלסט למושא לאמנות איקונופילית ועדיין להבין את ליבוביץ הפילוסוף כשורה? או שמא, זו מראש לא שאלה שמעסיקה את היוצרים? מעיון דייקני הן בעיתונות התקופה והן ביצירות של אופק ושמר, זיו, ובידרמן, התשובה היא כנראה מורכבת: הם רוצים ליצור אמנות איקונוקלסטית, אך מה שיוצא להם אלו איקונופליות גדולות.