“Lonely Bird’s Song”: Tuning the Poetic Voice in Ayin Tur-Malkah’s Work

"הקול – את פשרו מבקש", אומרת המשוררת ב"מתוך דפי השירה השתוקית". ואכן, יצירתה, הנכתבת לאורך קרוב לשמונים שנה, בוחנת את משמעות עולמה תוך התבוננות חוקרת חוּצָה ופנימה. עולם זה נרקם תוך זיקות אמיצות לזולת השירי והמציאותי; והזיקה המשמעותית ביותר עבורה הנה לאישה, המשורר אורי צבי גרינברג.

נבחן כיצד מתעצב מבעה של המשוררת תוך תהליך היבדלותו מזה של המשורר, ואילו זיקות מחודשות נוצרות בעמדתה השירית המתהווה. נעמוד על מקורות השראתה, ועל האופן בו לשונה וסמליה יונקים מגרמי השמיים, מהטבע, מההיסטוריה היהודית, משירת אצ"ג, שירת ימה"ב ומהמקרא. להשקפת טור-מלכא חירות הרוח מאפיינת את השפה העברית, כפי שהיא מראה, למשל, ב"במעלה הר תבור"[1], ובמסגרתה ניתן לה לכונן צליל עצמאי ומזוקק, כאותן ציפורים ש"מטהרות את צלילי גרונותיהן [...] כיוון מיתרים."

לשונה מייצרת לא רק עמדות שיריות חדשות, כזו המועברת כמו מפי דבורה הנביאה, אך נסוגה ממנה, מתמוססת ומצטמצמת אל הווייתה שלה. היא גם מתמודדת עם מהות המוסיקה ותפקידה בשירה ("המיתרים", "עד תום הצליל", "הולדת המוסיקה"), ומעצבת מצלולים אקספרסיביים ואליטרציות, כמו "חסד אור, ששון אור/ שפוך -/ ויחשו גליהם/ ויחשה האור./ שיר-אור שגאון-אור", המעביר את רחש הגלים ולחשם; או "צלילי צלילים צוללים", המבטא את גורל בנות-הצליל, ומרמז לעולם הצללים האורב לדוברת ומאיים עליה.

המשוררת מגדירה את מהות השירה באופן אישי וחדשני: השירה הנה תולדה של מיזוג האור והמוסיקה; היא שירת האדמה לא פחות מאשר שירת המלים, וככזו כלי הניגון והתיפוף שלה הנו עצמות המת. השירה בוראת אמנות מתוך הרג ורצח, כיובל "אבי כל-תופש כינור ועוגב" צאצאו של קין, רוצח אחיו.

השירה שתוקה, כמעט נטולת לשון. היא חבויה בנביעת המים, בנגינתם החרישית, וצלילה נאלם: "במו קולם הנעלם: / חלילי-מים בהיכלות טבועים"; אך הביטוי השירי חיוני לעצם הקיום, ומהווה עוגן למשוררת, למודת הכאב והשתיקות: "צפרים מתעוררות חייבות לתת קול [...] נפש חייבת לדובב:/ אם לא כן – תגווע מאין-צליל". אין על השירה להיות בהכרח עשירת-ביטוי, גועשת ורחבת-ידיים כזו של אישה-המשורר; יכולה היא להצטמצם להווייתו של רטט קל בענף, בעוּף היונה ממנו; ולהתמצות בצליל יחיד, גם אם בודד וגוֹוֵעַ: "בקול מיתר אחד / הולך, נמוג".

[1] "הארץ", 2018