“Bring us Back to Warsaw”?: Nostalgia, Irony and the Active Archive of Shund Theatre

בהרצאה זו אבקש להראות כיצד תאטרון ה״שונד״, התאטרון היידי העממי, מתפקד בתרבות הישראלית העכשווית כאתר זיכרון אלטרנטיבי של תרבות היידיש. לעומת האסוציאציות המוכרות של חורבן, רצח עם, תרבות שנכחדה ועולם ישן, מציע השונד, כך אטען, מרחב תוסס וצבעוני של סנסציה, תשוקה והומור. אבחן כיצד יוצרים ישראלים במדיה שונים (ספרות, תאטרון וקולנוע) מכוננים מחדש בעשורים האחרונים את תאטרון השונד כמרחב אמנותי המאתגר גבולות מקובלים בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה, בין מחקר לאמנות, בין שקר לאמת ובין חיים למוות. אדון בסרט העלילתי אהבתה האחרונה של לורה אדלר (1990, בימוי אברהם הפנר), ברומן הקבינט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט (ירמי פינקוס, ירושלים: עם עובד, 2008), בסרט הדוקו-מוקומנטרי שונד (ישראל, 2010. בימוי: יעל ליבוביץ׳ זנד), ובהצגה מלך הכלבים (תאטרון בית לסין,2017. מחזה: יואב שוטן-גושן בימוי: עירד רובינשטיין), שהיא עיבוד של מאָטקע גנב לשלום אש. על אף ההבדל הניכר בין יצירות אלה והגישה השונה של יוצריהן, כולן משחזרות את הרכיבים המרכזיים של תאטרון השונד: הפשע והסנסציה, התשוקה והסקנדל, הבורלסקה והמלודרמה, וזאת כדי להעניק חיים חדשים לעולם שנדמה מת, אבוד או גוסס. בעקבות סווטלנה בוים והמושג ״נוסטלגיה אירונית״ שטבעה, ובעקבות דיונם של לינדה הצ׳טון ומריו וולדס בקשר בין נוסטלגיה, אירוניה והמצב הפוסטמודרני, אתחקה אחרי המהלך הפרדוקסלי ביצירות אלה, שבהן מופעים בני-חלוף הופכים לארכיון פעיל בתהליכים המערבים הערצה ופרודיה, חיקוי והידמות, נוסטלגיה ואירוניה.