A New Genre in Female Theater: Three Plays as Test Cases for Innovative Feminist Religious Work

לאחר דורות רבים של הסתייגות וחששות בעולם התורני-הלכתי מעשייה תיאטרונית, התחילה בעשורים האחרונים להיווצר תרבות חדשה שבה העשייה של אומנות התיאטרון אחוזה גם בידי שומרי ושומרות מצוות. בהרצאה זו אתמקד בנעשה במחלקה לתיאטרון במכללת האקדמית לאמנויות אמונה-אפרתה. מחלקה זו, שקיימת עשרים ושבע שנה מבקשת לפרוץ דרך בהתמקצעות של נשים דתיות המבקשות ליצור באמנויות הבמה. מתוך מחלקה זו יצאו יוצרות רבות שהקימו תיאטראות דוגמת `לחישה`, `שחרית`, `פלפל`, `קצ`קעס`, `טורקיז`, `שח-נשים`, `התנערי` ועוד. מציאות חדשה זו מאתגרת את העולם האורתודוקסי ואת התיאטרון בישראל.

במחלקה לתיאטרון במכללת "אמונה" מעלות מידי שנה סטודנטיות שנה ג` הפקה גדולה ובה מוענקת פרשנות נשית-אמונית למחזה קלאסי. העיבוד הדרמטורגי שנעשה מתמודד קודם כל עם האתגר המגדרי כשהמחזות הכתובים מיועדים בעצם ללהקה מעורבת עם דמויות גבריות ונשיות ואילו אנסמבל השחקניות ב"אמונה" הוא נשי בלבד. העובדה שגם הקהל הוא נשי בלבד מייצרת מציאות בה הדמויות במחזה המעובד מותאמות לשחקניות נשים וכן הנושאים מקבלים היבט פמיניסטי. העיבוד הייחודי של המחזה מאפשר לשחקניות התפתחות מקצועית לצד התמודדות עם שאלות עומק פילוסופיות. האתגרים העומדים בפני היוצרות הם מהותיים להשקפת עולמן, לצד ענינים טכניים וחברתיים. לאלו ואלו אתייחס בהרצאה.

כמקרי בוחן אבקש לעסוק בשלושה מחזות שעברו עיבוד דרמטורגי על בסיס הנאמר לעיל: "פר גינט" (1867) שכתב הנריק איבסן שעובד ל"סולוויג" בידי אורית גל-ליכטנשטט, "הציפור הכחולה" (1910) שכתב מוריס מטרלינק ועובד למעשייה חסידית- נשית בידי רונית אברהמוף שפירא ו"שנים עשר המושבעים" (1954) של רג`ינלד רוז שעובד ל"שתים עשרה המושבעות" בידי ריקי חיות.

בהרצאה אנתח את התופעה הנ"ל וכן את המחזות שעלו כהפקות גמר ונטענו בערך אמנותי מוסף בזכות העיבוד. כמו כן אפרט בניתוח כיצד היצירה הותאמה לאמירה הנשית אמונית של הסטודנטיות ושל המקום. בכך אבקש להדגים מעט מהעשייה האומנותית של נשים דתיות המבקשות להשפיע על התרבות, החינוך והעולם התורני בישראל.