משפטים ספרותיים התקיימו מאז סוף המאה ה-19, אך שום יצירה כתובה או מוצגת נידונה להישפט ע"י הציבור פעמים כה רבות כמו "הסוחר מוונציה" לשייקספיר. פופולריות זו נעוצה בתוכנו המשפטי של המחזה ששיאו בסצינת המשפט בה תובע שיילוק היהודי את ליטרת הבשר מאנטוניו, וכמובן במקומו הנאצל של שייקספיר בסטרטוספירה התרבותית שלנו. היצירה השייקספירית מקודשת בקנון העולמי כנושאת אמיתויות מהותיות על טבע האדם. דמותו של שיילוק, המלווה בריבית צמא הדם ושונא הנוצרים שהינו גם היהודי המשמעותי היחיד במכלול יצירתו של שייקספיר, נתפסה לפיכך בעיני העולם הלא יהודי ככרקטריסאיקה אמינה של מהות היהודי ואין פלא שהפכה לכינוי גנאי אנטישמי מקובל.
משהחלו יהודים להצטרף לתרבות האירופית בת זמנם הפכה הדמות הספרותית המומצאת למכשול בתהליך האקולטורציה. שהרי אם גדול היוצרים, סמל ההומניזם והנאורות הונע על ידי אנטישמיות, כיצד יוכל היהודי למצוא לו מקום בתרבות ששייקספיר הינו מייצגה הראשי? תילי תלים של חיבורים אקדמיים הוקדשו למחזה ולשאלה הבסיסית "האם היה שייקספיר אנטישמי?" אולם ספרות ענפה זו לא הייתה נחלתם של המוני העם אשר היו מודעים לבעיה אך בדרך כלל לא קראו את המחזה ובוודאי שלא התעמקו בו, פרובלמטיקה זו הביאה להפקתם של משפטים ספרותיים שנועדו לקהל הרחב אשר נהנה לבלות ערב באירוע מעניין אשר שימש מעין מתווך בין אנשי רוח מלומדים הנאמנים על הציבור. קהל הנוכחים –אשר קנה כרטיסים למופע -- נהנה להקשיב לטיעונים מעין משפטיים שמטבע אופיו הכאילו-משפטי של האירוע הצריכו החלטה ברורה של "אשם" או "זכאי.
בהרצאתי אדון בשני משפטים ספרותיים שנערכו בוורשה אשר משכו קהל צופים גדול וזכו לסיקור נרחב בעיתונות המקומית. המשפט הראשון התקיים בעברית ב-1916 .הוא אורגן על ידי ה"מרכז" , אגודה תרבותית עברית בעלת אוריינטציה ציונית ונערך בהקשר של חגיגות 300 השנה למותו של שייקספיר שהתקיימו ברחבי העולם, כולל בפולין. המשפט השני התקיים ביידיש ב1934 ואורגן על-ידי איגוד הסופרים והעיתונאים היהודיים בוורשה. הקטליזור היה הפקה פולנית של "הסוחר מוונציה" ב"תיאטר פולסקי," התיאטרון הנחשב ביותר של פולין וכן האנטישמיות הגואה במדינה שהתחזקה מאוד עם עלייתו לשלטון של היטלר בגרמניה הסמוכה.
בהרצאתי אתמקד בהקשרים התרבותיים וההיסטוריים של משפטים אלה וכן בשאלות הישורות והעקיפות שהעלו,