The Missing Mother in Contemporary Israeli Poetry

תמונת העולם המצטיירת מן ההיסטוריוגרפיה של השירה העברית היא במידה רבה אדיפלית: חילופי הדורות בין משוררים מרכזיים מתוארים בה לעתים תכופות כמאבק סוער בין בנים לאבות, באופן שדוחק יוצרים ויוצרים שאינם נענים לתבניות הללו. מעבר לכך, מושם דגש מרכזי על עובדת היותם של רבים מן המשוררים העבריים והישראליים יתומים מאב – מביאליק ועד ויזלטיר והורביץ – באופן שמשפיע עמוקות על יצירתם. תפיסה זו מוחלת גם על כמה מן המשוררות הבולטות בשירה העברית, ובראשן דליה רביקוביץ ויונה וולך, שהתייתמותן מאבותיהן בגיל צעיר וההתמודדות עם העדרם מוצגות כחוויות תשתית מכוננות של שירתן.

לכתיבה מתוך ההעדר האבהי יש ביטויים פואטיים רבים, ובהם עמדת הדובר/ת והנמען; ההקבלות שבין דמות האב לדמות האל; ייצוגים של גוף ומיניות ועוד. למעשה – ניתן לראותה כאחד המאפיינים המובהקים של השירה הישראלית במאה העשרים.

ועם זאת, החל משנות האלפיים – ובאופן משמעותי יותר בעשור האחרון – אפשר להצביע על תופעה אחרת, שבולטת בשירתן של משוררות ילידות שנות ה-70, ה-80 וה-90 של המאה העשרים, ובה אבקש לדון בהרצאה זו. כוונתי לעיסוק הולך וגובר דווקא בהתייתמות מאם, כמו גם בדמויותיהן של אימהות נעדרות ובפנייה אליהן כמקורו של הדיבור השירי.

באמצעות קריאה בכמה משיריהן של המשוררות אורית גידלי, מאיה טבת-דיין, מאיה ויינברג, אודיה רוזנק ואחרות אעסוק בייצוגים מרכזיים של דמויות האם המתות והנעדרות; בדמויות אם חלופיות המצטיירות מהם; בתיאוריהן של הדוברות עצמן כנשים וכאימהות ועוד. אנסה לשאול: האם העדר האם הוא מקורו של דיבור שירי חדש, או שמא הוא משכפל תבניות הרווחות בשירה שבמרכזה האב הנעדר? ובעיקר: האם ההתמקדות בבנות יתומות מציעה פואטיקה חדשה, הקשורה גם לתפקיד המרכזי שממלאות נשים משוררות בשירה הישראלית העכשווית, ומעידה על חילופי מוקדים המתחוללים בה?