קונגרס העולמי ה-18 למדעי היהדות

Anti-Leviathan: Jewish and Muslim Theo-Politics between Isaac Breuer, Muhammad Asad and Carl Schmitt

בהרצאתי אבקש לבחון שני חזונות מקבילים לשני פרויקטים דתיים-פוליטיים שנהגו, התאפשרו והוצאו-לפועל במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20: ישראל ופקיסטן. פקיסטן וישראל נוסדו שתיהן במהלך שנה אחת (הראשונה באוגוסט 1947, השנייה במאי 1948). שתיהן הוקמו על שטח שהיה – באופנים שונים – בשליטת הכתר הבריטי, וגבולות שתיהן עוצבו תוך מלחמה עקובה מדם שכללה גם טיהור אתני מסיבי. אולם מעבר לכל זאת, שתיהן חולקות גם מתח פנימי משותף: המתח שבין מדינת-לאום מודרנית לבין התביעה להיות ישות פוליטית המייצגת אומה המוגדרת קודם כל על ידי דת.

ישראל ופקיסטן כבר נדונו במחקר זו לצד זו, מזוויות שונות: אאמיר מופתי (Aamir Mufti, Enlightenment in the Colony, 2007) בחן אותן כשני מקרים של משבר החילוניות בעולם הפוסט-קולוניאלי, ואילו פייסל דווג`י (Faisal Devji, Muslim Zion, 2013) עסק בהשפעות השיח היהודי-לאומי הציוני על מייסדיה של פקיסטן. בהרצאתי ארצה ללכת בכיוון אחר: מתוך ראיית ישראל ופקיסטן לא כניסיונות שלא עלו יפה ליצירת Polis חילוני, אלא – מלכתחילה – כצירופים מודרניים בין מרכיבים חילוניים ודתיים, אבחן כמה מהנתיבים שלא נבחרו במימושו של החזון להקמתן. עיקר הדיון יוקדש לקריאה בשתי תוכניות ששורטטו עבור המדינות הצעירות בידי שני הוגים דתיים-פוליטיים שנולדו למשפחות יהודיות במרכז אירופה במפנה המאה ה-20 – יצחק ברויאר במקרה הישראלי, ומוחמד אסד (שנולד כליאופולד וייס) במקרה הפקיסטני. אנסה לבחון כיצד חזונותיהם למרחב פוליטי מתנסחים תוך משא ומתן מתמיד הן עם המסורות הפוליטיות היהודית והמוסלמית והן עם המסורת התיאו-פוליטית הנוצרית-אירופית, ובפרט כפי שזו התנסחה ברצף שבין ספרו של תומס הובס מהמאה ה-17 "לוייתן" לחיבורו של קרל שמיט מ-1938 " The Leviathan in the State Theory of Thomas Hobbes". תשומת לב מיוחדת תינתן למתח שבין ריבונות האל לריבונות האדם בכל אחד מהטקסטים שיידונו בהרצאה.